לא תמיד סרטים כללו גם מוסיקה, דיבור וקולות דיבור כמו הסרטים של היום. בתחילת ימי הקולנוע, לפני 100 שנה, סרטי הקולנוע היו חרישיים. קראו לקולנוע אז "ראינוע", כלומר "מראות זזים" (Movies).

ואכן, הראינוע, או הסרט האילם, היו יצירות מצולמות בתנועה, אך ללא קולות וצלילים. הם צולמו באופן פשוט למדי. בסרט האילם לא היה אפילו "קלוז אפ", כלומר לא צילמו מקרוב. זאת מכיוון שההתייחסות אליו הייתה אז כאל תיאטרון מצולם.

ומכיוון שהסרט האילם היה ללא קולות, הושיבו בעלי בתי הקולנוע נגנים שישבו באולם וליוו את הסרט, כשהם מנגנים מוסיקה שמתאימה להתרחשויות שבו.

רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשנוספה היכולת להקליט ולהשמיע קולות בסרטים, השתנה המושג ל"קולנוע" - סרטים עם קול. במקום "מוביז", סרטים נעים, הם נקראו "טוקיז", הסרטים המדברים.


הנה סיפור הראינוע:

http://youtu.be/qva68R2FSJo


כך הוא משתלב בתולדות הקולנוע בכלל:

https://youtu.be/7CDyjMouQyc


קטע מהסרט המדבר הראשון, ששבר את מסורת הראינוע:

http://youtu.be/PIaj7FNHnjQ


עובדות על הסרט האילם מ-2011 "הארטיסט" שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר:

https://youtu.be/kJzbUhXX4xo


והמלך הבלתי מעורער של הראינוע, מר צ'ארלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים":

https://youtu.be/_0a998z_G4g?si=WtgfHTGxEOHLtwnt

המחזאי ניסים אלוני אמר פעם ש"קולנוע הוא האוניברסיטה של החושך". גם אם לא לזה הוא התכוון, ממש כמו אוניברסיטה עם הרבה פקולטות שיוצרות מדע ומדענים, הקולנוע מאגד אמנויות שונות כדי ליצור ולספר סיפור ועלילה.

היה זה תיאורטיקן הקולנוע הצרפתי ריצ'יוטו קאנודו (Ricciotto Canudo), איטלקי במקור, שקבע שהיצירה הקולנועית היא אמנות חדשה. הוא כינה אותה במאמריו "אמנות פלסטית בתנועה".

מה שהיה בעיניו מיוחד בקולנוע הייתה העובדה שהאמנות הזו משלבת באופן הרמוני את אמנויות המרחב, כלומר האדריכלות, הפיסול והציור, לצד אמנויות הזמן, שהן המוסיקה והשירה. ביחד מהוות אמנויות אלה את 5 האמנויות הקלאסיות, כפי שהגדיר אותן הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל. לאחר שהוסיף לאמנויות הזמן את המחול, ראה קאנודו בקולנוע את האמנות השביעית.

מכל מקום, אמנות הקולנוע היא צורת ביטוי אמנותית ייחודית, בשילוב שהיא עושה, של אמצעים ויזואליים וקוליים, כדי לספר סיפור ולעורר רגשות ומחשבות אצל הצופים.

הקולנוע, בניגוד לציור או לפיסול, הוא אמנות דינמית כלומר חיה, המתפרשת לאורך הזמן ומאפשרת שילובים מורכבים, מרגשים ומעניינים, של דימויים חזותיים וקולות.

הבמאי הוא האמן הראשי בסרט, הוא זה שאחראי על החזון האמנותי ומנחה את שאר היוצרים להגשמתו. בידיו מצוי כוח רב לעורר הזדהות, לגרום לצופה לחוש ולהתרגש. הבמאי קובע כיצד הסיפור יסופר - דרך התסריט שנכתב, הצילום, העריכה והמוסיקה שבסרט.

הבמאי הוא זה שבונה את החוויה הקולנועית באופן אמנותי. בחירת זווית המצלמה, למשל, יכולה להדגיש דמות או ליצור מתח. עריכה מהירה יכולה ליצור קצב מרגש.

גם המשחק מהווה מרכיב מרכזי ואמנותי בקולנוע. השחקנים מגלמים את הדמויות תוך שימוש בטכניקות שונות של משחק. הם מונחים בידי הבמאי המדריך אותם כיצד להעביר את הרגש והאווירה שהוא רוצה ליצור.

משחק טוב יכול לגרום לצופה להתחבר ולהאמין בעולם המוצג על המסך. ההנאה מהצפייה בסרט קולנוע טוב נובעת מהאופן המיומן והאמנותי שבו משתלבים ביחד כל רכיביו - הבימוי, המשחק, הצילום, העלילה והאפקטים.

כיום כמובן שהאמנות השביעית היא לא רק אמנות אלא גם תעשייה של ממש. גם שיקולים מסחריים וכסף, הרבה כסף, מניע אותה. לכן רבים טוענים שהצד האמנותי נפגע מכך ובעוד הוליווד הפכה את הסרטים שיוצאים ממנה למוצרי "ג'אנק פוד תרבותי", בעוד שאמנות הקולנוע חיה יותר בקולנוע העצמאי ובארצות אחרות.

הכירו את התחום לעומק בתגית "קולנוע".


הנה דוגמה ליופיה של אמנות הקולנוע:

https://youtu.be/KB6qKg2xQ58


רצף ארוך של פריימים מ-222 סרטים שמייצגים את תולדות הקולנוע:

http://youtu.be/CNYBXKt6_dw


מבחר מהרגעים הגדולים של הקולנוע:

https://youtu.be/84rxY_9wLgU


כמה מהנשים החשובות בתולדות הקולנוע (עברית):

https://youtu.be/V3g37Ixghms


החשש לתעשיית הקולנוע בקורונה (עברית):

https://youtu.be/2ydf6-tHsHQ


מה לומדים כדי לעשות קולנוע? (עברית)

https://youtu.be/zR4SFOFh4F8


שוטים מרהיבים מסרטים נפלאים בתולדות הקולנוע:

https://youtu.be/AA3bJ74uIPI?long=yes


ותכנית חינוכית על התפתחות הקולנוע (עברית):

https://youtu.be/RAO0SbhoYW8?long=yes

רבים מכירים את שני גאוני הסרט האילם, צ'ארלי צ'אפלין ובאסטר קיטון. אבל לא רבים זוכרים את הקומיקאי הממושקף הרולד לויד, הגאון השלישי של הראינוע. הקומדיות האילמות שיצר הן לא פחות מעולות משל השניים האחרים ובכל זאת הוא הצליח להישכח.

מעבר להיותו שחקן מצוין במעל 200 קומדיות שיצר, לויד נודע גם בסצנות הנועזות והפעלולים המסוכנים שהופיעו בסרטיו. את רובם ביצע בעצמו.


הנה אחד הסרטים החשובים והמפורסמים של הרולד לויד - הסרט "לעזאזל הבטיחות":

http://youtu.be/QEcTjhUN_7U


ואוסף של סצנות מסרטים שונים שלו:

http://youtu.be/shdzRq4BYWk

לכינוי 'השמן והרזה' בישראל זכו צמד השחקנים 'לורל והארדי'. מדובר בצמד שחקני הקולנוע הקומי, סטן לורל ואוליבר הארדי שהיו ידועים בשאר העולם כ'לורל והארדי'. השניים היו מהשחקנים עם הדמויות האהובות בעולם וזכו לאהדה עצומה של שחרי הקולנוע והקומדיה בכל העולם.

הכל אולי החל בשנת 1917, כשהשניים הופיעו בסרט קטן, בשם "כלב בר מזל", אבל עברו כמעט 10 שנים עד שמפיק חכם החליט לחבר בין שני השחקנים הקומיים המנוגדים ולהפוך אותם לצמד. בתוך כמה שנים הם יצרו מעל 20 סרטים אילמים שהצליחו מאד. העיקרון היה תמיד שהארדי (השמן) מפיל את העבודה הקשה על לורל (הרזה) כשלורל היה "מפשל" שניהם היו נכווים..

במציאות, אגב, הם היו חברים טובים והארדי השמן היה מלא הערכה ליכולות של לורל בהמצאת קטעים קומיים מבריקים.

בסוף תקופת הסרט האילם הם עברו לסרטים מדברים והצלחתם גדלה עוד יותר.. מסתבר שהקולות של השניים עבדו מצוין גם בסרט המדבר. הציטוט של הארדי: "הנה עוד בלגן נאה שהכנסת אותנו אליו!" הפך למשפט מפתח בתרבות הקולנוע.

הסרט המצוין "The Music Box", שבו השניים מנסים להעלות פסנתר לקומה גבוהה ומסתבכים כהרגלם, זכה באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר לשנת 1932.


הנה הם רוקדים:

https://youtu.be/LAmb4dVJAmU


קדימון מסרט עליהם:

https://youtu.be/MYHhVXMYmfw


סצנה מסרט של השמן והרזה, שבו הם מדברים:

http://youtu.be/MK3JNlSA0z8


על הגג:

https://youtu.be/Nsc0s0kUXjQ


וקטע נדיר מצילומים של סרט שלהם:

http://youtu.be/OF-ij0SfAGQ

היתה תקופה שרודולף ולנטינו היה השחקן הנערץ ביותר בעולם. רודולף ולנטינו הוא שם הבמה של שחקן קולנוע איטלקי בשם הקצר "רודולפו אלפונסו פייטרו פיליברטו רפאלו גוליילמי". ולנטינו שהיה רקדן מוכשר, החל את דרכו בראינוע (הקולנוע האילם) בעיקר בסרטים אילמים בהם רקד. לאחר שהתגלה, הוא שודרג לסרטים יוקרתיים בהוליווד והפך למאהב יפה-התואר שהירבה לשחק בסרטיו.

הוא הפך לכוכב הראינוע החשוב הראשון בעולם, צבר מליוני מעריצות בכל העולם ועולם הבידור של אותה התקופה הפך אותו לאגדה עוד בחייו - תופעה שהיתה חדשה בקולנוע ולא היתה מוכרת כלל בתקופות שלפני כן.

בגיל 31 ולנטינו שסבל מהרעלת דם לאחר ניתוח כיב קיבה שפקע, מת בתוך ימים ספורים והיכה את העולם בתדהמה. האבל על האובדן של רודולף ולנטינו היה עצום. מסע הלווייה העמיד אלפי מעריצים בתחנות הרכבת שעבר ארונו בדרך להוליווד ומעל 100 אלף מעריצים בוכיים לאורך המסלול שעבר ארונו, בדרך לטקס האשכבה שבכנסייה. עשרות אלפי מעריצים אבלים התקבצו בתוך ומחוץ לבית הקברות שבו נטמנה גופתו ואווירון השליך על הקבר והקהל האבל ורדים מלמעלה.


הנה קטעים מסרטיו של רודולף ולנטינו:

http://youtu.be/9e1GaEee2DU


ולנטינו בחיים:

http://youtu.be/He1J_2XA5H0


ושיר עברי ששרה גלי עטרי על "נסיך החלומות" ולנטינו (עברית):

http://youtu.be/v8Hkz6s4O5k?t=32s

פעם, בזמן הסרט האילם, לא היה קול בקולנוע. קראו לו אז "ראינוע", כי רק ראו ולא שמעו דבר. הקלטה של מוסיקה לסרט עד לא הייתה קיימת. במקומה היה פסנתרן או נגן אורגן יושב באולם ומנגן על רקע הסרט האילם.

הפסנתרן נהג או לאלתר, כלומר להמציא במקום ועל הרגע את המוסיקה שתתאים לסצנה שרואים על המסך, או לנגן מהמבחר של המנגינות שתמיד יכול היה לשלוף - קטעי מוסיקה מתאימים לכל מצב וסצנה שונים בסרט.

בכך שכל סצנה קיבלה את המוזיקה שנכונה לה, התחזקה החוויה הקולנועית והצופים קיבלו חוויה הרבה יותר משמעותית ורגשית.

רק באולמות הגדולים ובסרטים המושקעים ביותר, נהגו להביא אל האולם תזמורת שלמה שניגנה על רקע הסרט, לא באילתור של מוסיקה על המקום אלא מוסיקה שנכתבה מראש עבור הסרט.

בדיוק כך נולדו הפסקולים לסרטים של גדולי הראינוע, כמו צ'ארלי צ'פלין, לורל והארדי ואחרים.


הנה המוסיקה בראינוע:

https://youtu.be/EXeqqlbEJRM? T=36s&end=4m11s


האורגן שמשמש עד היום לליווי סרטים אילמים:

https://youtu.be/nbOEkXnNnB8


וכך ניגנו תזמורות באולמי הקולנוע היוקרתיים יותר:

https://youtu.be/pix9uya4m_Q

ניקלודיאון, או ניקלאודיאון (Nickelodeon) היה שמם של בתי הקולנוע הראשונים. הניקולדאון הראשון שהשתמש בשם זה נולד בשנת 1905, כשיזם בשם הארי דיוויס פתח אותו בפיטסברג ארה"ב ואחריו פתח רבים נוספים. היו אמנם אולמות דומים לפניו, אבל השם ניקלודיאון הצליח מעל למשוער וסחף עוד ועוד יזמים להקים כאלה. השם הזה, אגב, ניתן לניקלודיאון בשל עלות כרטיס הכניסה לסרט, שהייתה 5 סנט, המכונים באמריקה "ניקל". ה"אודיאון" הוא ביוונית "תיאטרון מקורה" (עם גג).


הניקלודאונים מוקמו ברוב המקרים בחנויות שהוסבו לאולמות הקרנה קטנים, לכמה עשרות אנשים. לעיתים, כשנדרש מקום נוסף, שכרו היזמים גם חנויות שכנות והגדילו את הניקלודיון. הם נפתחו תמיד בשכונות של בני מעמד הפועלים והקרינו סרטים קצרים ומשעשעים לאורך כל היום, מהבוקר ועד חצות, כאמור במחירים זולים מאד.

בשנת 1914 הגיע מספר הניקלודאונים בארצות הברית ל-18,000 ומיליוני צופים ביקרו בהם בכל יום. אבל אופנת הניקלודיאונים הלכה ונחלשה כשהחלו בהוליווד לצלם סרטים ארוכים ומחיר ההקרנה עלה הרבה יותר מניקל.. בנוסף, הפופולאריות של הסרטים הלכה וגדלה ונדרשו אולמות גדולים, מה שהוביל לאודיטוריומים ענקיים שהכניסו מאות אנשים בכל הקרנה ולסגירת הניקלודיאונים.


הנה סקירת וידאו על הניקלודיאון של תחילת המאה ה-20:

http://youtu.be/6gsPtot_d7Y

צ'ארלי צ'פלין נחשב מגדולי שחקני הקולנוע ובמאי הקולנוע בכל הזמנים. הוא ידוע כמי ששמו היה בשלב מסוים במאה ה-20 כמעט שם נרדף לקולנוע בכלל ולהומור קולנועי בפרט.

אבל לא כולם יודעים שמי שהיה גם הכוכב הגדול של הקולנוע האילם לא היה רק שחקן ובמאי מצויין, אלא גם תסריטאי, מפיק ורקדן מצוין ואולי מפתיע, אבל גם מלחין מדהים שהלחין את המוסיקה לכל סרטיו, מבלי לדעת תווים כלל.

צ'פלין הוא שהמציא את דמות "הנווד", דמות קולנועית מרתקת ואהובה שרבים בעולם רצו לראות כל סרט שבו היא משתתפת וכמובן שמדובר בסרטיו שלו. הדמות המלנכולית אך משעשעת הזו עתידה להפוך בידי הזהב שלו לדמות אנטי גיבור מושלמת, שדרכה צ'פלין העביר רעיונות ומסרים חברתיים חשובים ביותר.

צ'ארלי צ'פלין היה מהכוכבים היחידים של תקופת הסרט האילם שהצליחו לשמור על מעמדם גם בתקופת הסרט המדבר. הוא לא החל לעשות סרטים כאלו מיד. במקום לקפוץ למים הקוליים ולהסתכן בכישלון, כמו שקרה לרבים מכוכבי הסרט האילם, הוא המתין זמן רב עד שהחל ליצור סרטים מדברים, המתנה שהשתלמה לו ולקהל שלו מאוד.

כי צ'פלין למד היטב את החידוש ויישם אותו היטב, בהדרגה ובמקוריות ויצירתיות שאפיינו אותו מאז ומתמיד. התוצאה הייתה סרטים מדברים ומצליחים נוספים ולא פחות חשוב - בעלי משמעות ומסרים חברתיים נוספים.


הנה סיפורו של צ'ארלי צ'פלין:

https://youtu.be/cjIVItch43Y


קטע מסרט "הנער" של צ'ארלי צ'פלין, בו הילד שלו שובר בשבילו חלון ואז מופיע "במקרה" צ'ארלי הזגג בסביבה:

https://youtu.be/7K5mdTDFLZY


צ'ארלי הוא עובד פס ייצור במפעל בסרט "זמנים מודרניים":

http://youtu.be/DfGs2Y5WJ14


הוא נכנס אל תוך גלגלי המכונה הגדולה:

https://youtu.be/ZdvEGPt4s0Y


מה שקורה כשהוא נבחר לנסות במפעל את "אוטומט המזון":

https://youtu.be/n_1apYo6-Ow


צ'ארלי צ'פלין באוסף "פספוסים" מסרטיו השונים:

https://youtu.be/2A_xERLt-2U


וכתבת טלוויזיה על חייו שלא היו תמיד פשוטים (עברית):

https://youtu.be/CmAWhlEbQfE?long=yes

מצ'יסטה (Maciste) היה גיבור-העל של הקולנוע האיטלקי, שכיכב מתחילת המאה ה-20 ולאורך רוב המאה. בדומה להרקולס המיתולוגי, גם מצ'יסטה עשה דברים על-אנושיים. הסרט האילם הקלאסי "כביריה" משנת 1914 היה הסרט הראשון שבו הופיע מצ'יסטה ובעקבותיו הופקו עשרות סרטים אילמים שבהם הופיע השחקן האיטלקי ברתולומיאו פגאנו בתפקיד מצ'יסטה.

השם מצ'יסטה בא מהשפה האיטלקית. מקור השם בא מרמזים שמצא יוצר הסרטים הללו, המשורר האיטלקי גבריאלה ד'אנונציו, שטען כי מצא שהשם "מצ'יסטה" הוצמד בתרבות הקלאסית ככינוי להרקולס. מרבית הסרטים הללו היו סרטים פשוטים ופופולאריים, שזמן התרחשותם הוא בתקופה הקלאסית. גל נוסף של סרטי מצ'יסטה צולם במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20.

בסך הכול כיכב מצ'יסטה ב-52 סרטים לאורך השנים. הוא הפגין את כוחו ועוז רוחו בכל רחבי העולם העתיק, מהאימפריה הרומית ועד למצרים העתיקה, כולל במקומות רחוקים ביותר, דוגמת מונגוליה ואפילו כאלה שלא התגלו עדיין כמו פרו. אבל מצ'יסטה גם דילג לתקופות, מהעידן העתיק ועד לזמנים המודרניים. מסתבר שגיבור-העל הזה הוא באמת משהו עם יכולות נאות.


הנה עדות לכוחו של מצ'יסטה, בקטע האבנים מהסרט "מצ'יסטה במכרות המלך שלמה":

http://youtu.be/XykI3Z52pmA


וקטע מהסרט "ניצחונו של מצ'יסטה":

https://youtu.be/ZkMYcY3EyWs

הסרט המציין את נקודת המפנה בעולם הקולנוע, המעבר מהראינוע, מה שנקרא "הקולנוע של הסרט האילם" אל הטוקיז, כלומר "הסרט המדבר", הוא "זמר הג'אז" משנת 1927.

הסרט הזה היה מהסרטים הראשונים שכללו פסקול שהוקלט על הסט, ביחד עם הצילום. בסרט מגלם השחקן אל ג'ולסון את בנו של חזן יהודי שרוצה להיות זמר ג'אז. אביו החזן לא מסכים ודורש ממנו שימשיך את דרכו הדתית, אך הוא בורח מהבית, צובע את פניו בשחור כדי להיראות כזמר שחור וזוכה להצלחה גדולה.

חשוב לציין שעל אף ש"זמר הג'אז" הוא הסרט הראשון שבו יש דיבור ושירה מוקלטים, הסרט מכיל מעט שירה ודיבור ומרבית הדיאלוגים (השיחות) שבו מוצגים עדיין בכתוביות בנוסח הסרט האילם. הטכנולוגיה הייתה עדיין ראשונית והשימוש בה היה מורכב למדי. לכן היוצרים לקחו אותה בזהירות והחלו בתהליך, אבל לא בכל הכוח. זה המחיר שלעתים משלמים "מאמצים מוקדמים" (Early adopters) על הבחירה להתחיל עם טכנולוגיה חדשנית, כשהיא עדיין לא בשלה לחלוטין.


הנה סיפורו של הסרט "זמר הג'אז":

https://youtu.be/ZlAt2lcg5ZM


הצורה בה התקבל הסרט המדבר בישראל, כמו גם במקומות אחרים בעולם (עברית):

https://youtu.be/q6G1klkKdv4


וקטע בביצועו של אל ג'ולסון, כוכב הסרט "זמר הג'אז":

http://youtu.be/VNqKUpCjD7w

סרט ההרפתקאות "קינג קונג" (king kong) משנת 1933 הכיר לנו את גורילת הענק הבדיונית בשם זה. הסרט הצליח והפך אז פופולרי מאוד. רבים מצופי הקולנוע אהבו את הסיפור על המפלצת שמגלה את רגשותיה לנערה בלונדינית מצודדת בשם אן. הסרט זכה במהלך השנים לגרסאות חדשות וסרטי המשך שונים.

הרעיון לסרט נולד מהבאת דרקוני הקומודו למערב וההתרגשות שעוררו המפלצות האמיתיות הללו. ואמנם הסרט שבה את לבם של חובבי קולנוע וסרטי מתח ואימה שונים וגם השפיע על אופנת סרטי האסונות שתיוולד באותן שנים ותלך ותתפתח בהמשך.

דמותו של קינג קונג המשיכה במהלך השנים להעסיק יוצרי סרטי וסדרות אנימציה, קומיקס ועוד. המעניין הוא שאופיו של קונג השתנה והתפתח ומיצור אלים ומפלצתי הוא החל להתגלות כבעל רגשות ויצור סובל או אפילו טרגי.

הסצנה הזכורה ביותר מהסרט היא מהסצינות הקלאסיות ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. זו סצנה שבה קינג קונג מטפס עם אן היפה שבידו, על בניין האמפייר סטייט המפורסם בניו-יורק. אל ניו יורק הוא הובא כדי לשעשע את תושבי העיר בתשלום.

זהירות ספוילר בן כמעט מאה שנים - כשהוא ניצב על ראש המגדל, קונג מותקף על ידי מטוסי קרב ונאבק בהם במאבק אמיץ ואימתני, עד שהם מביסים אותו.


הנה קינג קונג בקטע מהסרט בשם זה:

https://youtu.be/7ghrraB8mTU


קטעים מהסרט המקורי של "קינג קונג":

http://youtu.be/H0WpKl2A_2k


הסצינה על המגדל מהגירסה החדשה של קינג קונג:

http://youtu.be/NoD85qZhkWY


וסצנה שבה קינג קונג מציל את אן היפה מדינוזאור לא חביב, באחד מסרטי הסדרה:

http://youtu.be/b-f5iMDXvcA

צ'ארלי צ'אפלין היה הגיבור הבלתי מעורער של הסרט האילם. גם אחרי שהתחילו לצאת ה"טוקיז", הסרטים המדברים, הוא עדיין המשיך לעשות סרטים אילמים.

חלק מכוכבי הראינוע הגדולים לא הצליחו לשרוד את המעבר לסרט המדבר והקריירה שלהם התרסקה. חלק מהם בגלל שקולותיהם לא היו נעימים לצופים וחלק מפני שהדיבור הסגיר את זרותם או את חוסר כשרונם בקולנוע החדש הזה.

אבל גם כשצ'אפלין אוזר אומץ ומחליט ליצור סרט מדבר, הוא עושה זאת בזהירות. הפעם הראשונה שצ'אפלין מדבר תהיה רק בשיר האחרון שבסוף הסרט המפורסם שלו "אורות הכרך".

הדמות הראשית, שהוא מגלם בסרט, מאבדת את מילות השיר שהיא אמורה לשיר. צ'ארלי צ'אפלין שר בג'יבריש, כאילו הוא רוצה לומר "רציתם דיבור וקולות בסרט, הנה מה שאני חושב על זה..."

זה לא עזר לו. הסרט הצליח וקולו של צ'ארלי צ'אפלין החל להישמע בסרטיו הבאים ונחל הצלחה גם בטוקיז המדברים.


הנה צ'ארלי צ'אפלין בשיר ג'יבריש נונסנס מתוך "אורות הכרך":

https://youtu.be/HJJ5I8TQY5g


ונאום הדיקטטור הגדול (בעיבוד מודרני מהיוטיוב), אחד הנאומים הגדולים בתולדות הקולנוע:

http://youtu.be/Uizz0W9ynuk

אחת המהפכות הגדולות של עולם הקולנוע הייתה טכנולוגיית ה"טוקיז", הסרטים המדברים.

המהפכה הזו החלה בשנת 1927 במתחמי ברבנק, באולפני האחים וורנר, שם נולד הקולנוע המדבר. כשהסרט התחיל לדבר הפכו ה"מוביז" ל"טוקיז" והחלה המהפכה של הקולנוע עם הצליל.

הסרט המדבר נולד לאחר שנים שעולם הקולנוע השתמש בסרטי ראינוע, אותם סרטים ללא קול שהיו הסרטים הראשונים של הקולנוע האילם.

הקולנוע המדבר, שבארץ נקרא אז "שֶמַענוע" ובאמריקה "טוקיז" (Talkies) דיבר וניגן לפתע ממש כמו תיאטרון. זו הייתה טכנולוגיה חדשנית ומהפכנית. בניגוד למוסיקה החיה שנוגנה בכל בית קולנוע עם סרטי הראינוע האילמים, בטוקיז הסאונד הגיע לבית הקולנוע כשהוא מוקלט מראש בגוף הסרט.

וכשהסרט החל לדבר, השתנתה תעשיית הקולנוע די מהר. בהדרגה פוטרו נגני התזמורות והפסנתרנים שליוו את סרטי הראינוע. מרגע שהופקו סרטים עם פסקול מוקלט, הם הרי כבר לא היו נחוצים יותר.

אגב, גם בכותבי הכתוביות של הדיאלוגים (שיחות בין הדמויות) לא היה צורך יותר.

אבל הדרמה הגדולה הייתה בקרב רבים מכוכבי הסרט האילם, מי שאיבדו גם הם את עבודתם. הם הלכו ונדחקו מתעשיית הקולנוע. זאת לאחר שהסתבר שהקהל לא אוהב את קולם, או שהמשחק המוגזם שהתרגלו לשחק בראינוע לא התאים לסרט המדבר והמציאותי יותר.

הסרט המדבר הראשון היה "זמר הג'אז" שנעשה בשנת 1927. הדמות הראשית בסרט הייתה למרבה השעשוע, דמותו של חזן יהודי שהופך לזמר ג'אז. ג'אז באותה תקופה היא המוסיקה הכי פופולרית ולא היה מתאים מסרט כזה להיות הראשון שיכלול צלילים.

ו"זמר הג'אז" אכן כלל פסקול שהוקלט ממש ביחד עם הצילום. אבל על אף ההתלהבות ממנו, עדיין רק השירים היו בו עם קול, בעוד הדיאלוגים עדיין הוצגו בו אילמים, עם כתוביות. המהפכה המלאה והמעבר לקול יבואו בסרטים שאחריו.


מהפכת הסרט המדבר בישראל, כמו שתוארה בכתבה על קולנוע עדן, הקולנוע הראשון של תל אביב (עברית):

https://youtu.be/b3-hzFa9CzM?t=37s


הנה ג'ואן קרופורד מתוך סרט מדבר מהראשונים שהופקו על ידי MGM, כבר בשנת 1929:

https://youtu.be/3fyiSRc5tQE


בטי דיוויס האגדית מדברת גם היא:

https://youtu.be/aqiOPrV2sZk


כך הדביקו בטוקי'ז צחוקים זרים לסרט אילם של "השמן והרזה":

https://youtu.be/baEDJvy5O9s


ובאווירה משועשעת, סצנה מהסרט "שיר אשיר בגשם", בה המקליט מדריך את השחקנית איך לדבר למיקרופון, אביזר שהפך למרכיב מרכזי בסרט המדבר:

https://youtu.be/OTFCctdiS04

כשצ'ארלי צ'פלין יצר את ריקוד הלחמניות בסרט הנפלא שלו "הבהלה לזהב'", הוא יצר סצנה אגדית ששרדה הרבה שנים אחריו. עד היום הסצנה הזו נחשבת לאחד מרגעי הקסם הגדולים של הקולנוע בכלל ושל הסרט האילם בפרט.

זוכרים את הנווד האגדי ששיחק צ'פלין בסרטיו?

בסרט הזה מחפש הנווד האגדי הזה זהב, כמו כל מחפשי הזהב בקליפורניה של תקופת "הבהלה לזהב".

הנווד הגמלוני מתמודד עם הקשיים והבדידות, עם הרעב, העוני והבטן המציקה. אבל במקביל הוא מנסה לזכות בג'ורג'יה, אהובת ליבו. כשהוא מזמין אותה לארוחת ערב, שאליה היא עתידה לבוא עם חברותיה, הוא מחליט, במקום לתת נאום מרשים של מארח לכבודן, לשעשע את הבנות בריקוד.

ריקוד של לחמניות...

כי הנווד העגמומי והמצחיק עד דמעות לא יודע כאן לרקוד. במקום לרקוד בעצמו, הוא תוקע שתי לחמניות מהשולחן על מזלגות. ברגע אחד הופכות הלחמניות השמנמנות לרגליים של רקדנית בלט.

ואז הוא מתחיל להרקיד אותן. כמו במעין תיאטרון בובות משעשע, הן רוקדות ריקוד נפלא לצלילי המוסיקה מפסקול הסרט.

התוצאה היא נהדרת ומצחיקה, יפה, מרגשת וגם מעט עצובה. בעליבותו ובפשטותו הקולנועית, מנסה הנווד הבודד להרשים את ג'ורג'יה ולתת לה סיבה קטנה לגאווה. הוא לא חזק בכלום ולא מדבר יותר מדי (אחרי הכל זה סרט אילם...) ובקיצור, אין לו טריקים מיוחדים.

אין לו טריקים כלל, מלבד הכישרון הקטן הזה ליצור ולאלתר אצלן מעט שמחה ולסחוט חיוך קטן בזכות כישרונו.

כאן רואים את גאוניותו של היותר המשופם והמוכשר הזה. בעיה לרקוד הרי לא באמת הייתה לו. בתחילת חייו הבוגרים היה צ'פלין בדרן רחוב באנגליה והוא גם היה רקדן. יש מספרים שאפילו רקד בלט נהדר.

גם לביים קומדיה אין מי שידע יותר ממנו וכמובן שאת פס הקול והמוסיקה של סרטיו הוא היה זה שהלחין, גם אם לא ידע תווים כדי לרשום בעצמו את מנגינותיו על הדף...

אבל הוא מעדיף את ההומור המקורי של לחמניות רוקדות, על עוד ריקוד של הנווד שלו, ריקוד שכמותו כבר ביצע בסרטיו לפני כן.

מה שמדגיש כמה שהוא היה ענק קולנועי חד פעמי גאון מרובה כישרונות וללא ספק אחד האנשים היצירתיים בתולדות המאה ה-20.

ואגב, לאחר מאמצים רבים מתעשר בסופו של דבר בסרט גם הנווד שלו. זה קורה לאחר שהוא מוצא את מטמון הזהב שחיפש כל כך. גם ג'ורג'יה מוצאת בדרך מטמון אבל אותו תצטרכו לגלות בעצמכם, בצפייה בסרט.


הנה מחול הלחמניות של צ'ארלי צ'אפלין:

https://youtu.be/ww5pb-z0o0I


והתפתחות הריקוד הזה שלו מרעיון של יוצר אחר:

https://youtu.be/pPYMrDYWkXc

גרטה גרבו (Greta Garbo) הייתה כוכבת ענק הוליוודית, בתקופת הסרט האילם. כשנולד הסרט המדבר חוו שחקנים רבים נפילה בקריירה שלהם. קולותיהם לא עבדו בסרטים, לעומת המראה המצודד שלהם והם מצאו את עצמם עם קריירה שפחות או יותר הסתיימה.

גרבו, ששמה האמיתי היה גרטה לואיזה גוסטפסון, עברה תהליך הפוך. אבל מי זו גרטה גרבו?

היא הייתה שחקנית ראינוע וקולנוע משבדיה שהפכה לאחת המצליחות בתולדות הוליווד ובהיסטוריה של הקולנוע. אך בשיא תהילתה פרשה מעולם הקולנוע.

גרטה גרבו נולדה כבת למשפחה ענייה. לאחר שהתייתמה מהוריה בגיל צעיר, היא החלה לפרנס את עצמה בעבודות שונות ובמקביל שיחקה בתפקיד משני בסרט. כך התגלתה והתקבלה ללמוד תיאטרון. היא התגלתה על ידי במאי שבשלב מסוים עבר להוליווד ולקח אותה איתו.

בעידן הראינוע (הסרט האילם) היא הפכה לשחקנית מבוקשת בהוליווד, בתפקידים מסתוריים וטרגיים. כשהסרטים החלו לדבר, החלה גרבו להופיע בסרטי קולנוע שאינם סרטים אילמים והצלחתה הפכה עוד יותר משמעותית. איך זה קרה?

הקול נמוך והמיוחד שלה והמבטא השבדי הבולט - שניהם משכו את הקהל, במיוחד את הגברים שראו בה אישה מושכת ומושלמת, עם קול סקסי ואקזוטי. המבטא והקול המיוחד שלה הפכו מעתה לכרטיס ביקור של השחקנית הגדולה שהיא הייתה והיקנו לה חסינות מגורלם של שחקני ראינוע שדווקא נחשפו כבעלי קול לא מושך.

מכאן היא הופיעה בסרטים גדולים והפכה לשחקנית המובילה בעולם כולו. אבל בשנת 1941, בעקבות סרט כושל, היא חדלה מהופעות בסרטים. כך היה עד שהגיעה לגיל 84, בו מתה בניו יורק.

אחדים מסרטיה הגדולים ביותר היו "אנה קרנינה" משנת 1935, "מאטה הארי" (1931), "אנה כריסטי" (1930), "רומאנס" (1930), "קאמיל" (1937) והקומדיה הראשונה שלה "נינוצ'קה" (1939). היא הייתה תמיד האישה הנחשקת, המיוחדת, העמוקה, לעתים המתוסבכת מעט, אבל תמיד אישה ותמיד כוכבת נערצת במיוחד.


הנה תמונות וקטעים מסרטיה של גרטה גרבו:

http://youtu.be/W44y_HbT9ys


סצנה מסרט של גרבו משנת 1933:

http://youtu.be/jH4STASYVes


עוד מפניה של גרטה גרבו:

http://youtu.be/vdR74mwmTzg?t=25s


וקליפ עם שיר צווחני שמזכיר את שמה (עברית):

https://youtu.be/LtoIxhxbxzM

רבים מכירים את צ'ארלי צ'אפלין כשחקן הקומדיה הגדול ביותר מתקופת הסרט האילם וכלל לא מכירים את המתחרה הגדול שלו ומי שבעיני רבים נחשב אז לגדול השחקנים והיוצרים בתחום הקומדיה של אותם ימים, או כמו שאורסון וויילס כינה אותו פעם "הליצן הגדול בתולדות הקולנוע".

קראו לו באסטר קיטון (Buster Keaton) וסרטו "הגנרל" הוא מהסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע. הוא כתב, ביים ושיחק בסרטיו בצורה גאונית והיה אולי המלך של שחקני הקומדיה בעידן הסרט האילם.

באסטר קיטון ידע להפיק קטעי קומדיה מצולמים ומורכבים, שהיו חסרי תקדים בסרטים הקומיים של ה"מוביז", הסרטים האילמים של תחילת המאה העשרים. המצבים הקומיים שהוא ידע ליצור בסרטיו היו מתוחכמים ומסונכרנים באופן מדהים ומשעשע במיוחד.

כמו צ'אפלין, היו לו רעיונות מדהימים ויצירתיים והוא עשה קולנוע מלא דימיון, פעולה ובידור - במלוא הרצינות.

סמלו המסחרי של קיטון היו הפנים החתומות שלו. הקומדיה שלו היתה גופנית והוא היה אלוף הביצועים המצחיקים. אבל הוא סירב לחייך ותמיד עשה הכל עם פני "פוקר פייס". נים לא נע בפניו, כשמסביב הכל אחוז טירוף וצחוק. זה היה חלק מהקסם שלו. חלק מכריע כנראה.

אז נכון שגדול שחקני הקומדיה הזה לא חייך מעולם בסרטיו והבעת פניו החתומה לא השתנתה אפילו בסצנות המשעשעות ביותר, אבל הקהל התפוצץ מצחוק.

כי דווקא הניגוד שבין פניו הקפואות וללא ההבעה ובין הביצועים ה"מפילים" שלו הוא שהפך אותו לאגדה ולענק קומדיה מטורף.

אבל בניגוד לצ'אפלין, לא הצליח קיטון לצלוח את המעבר לסרט המדבר. כל סרטיו המדברים נכשלו והוא לא חזר לעצמו. מדי פעם זכה לתפקידים קטנים בסרטים של גדולי הקולנוע, כולל צ'ארלי צ'אפלין עצמו, אבל אלה היו תפקידים זעירים שניתנו לו יותר מרחמים ומתוך כבוד למי שהיה, מאשר מתוך הערכה למשחקו בהווה.

רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת גילו את באסטר קיטון מחדש והחלו לחפש עותקים ישנים של סרטיו, כדי לתת לו את הכבוד המגיע לו כאחד מגדולי הראינוע.

בסרטיו הגדולים מתקופת הסרט האילם, באסטר קיטון גם לא נעזר בכפילים או פעלולנים. הוא עצמו עשה את כל הפעלולים והפעולות המסוכנות, המפחידות והיצירתיות שכל כך אפיינו את סרטיו - לגמרי בעצמו.


הנה באסטר קיטון וההשפעה שלו על תולדות הקולנוע והקומדיה הקולנועית:

https://youtu.be/UWEjxkkB8Xs


קטעים מצחיקים מתוך סרטיו:

http://youtu.be/LWEo4M8nZQQ


פעלולים מטורפים שעשה בעצמו וללא כפילים:

https://youtu.be/yOo_ZUVU_O8


חברים מספרים עליו:

https://youtu.be/frYIj2FGmMA


באסטר קיטון לומד איגרוף:

https://youtu.be/2IKEJcVE_M0


קיתון בקטע רציני מתוך סרטו "הצלם":

http://youtu.be/3a69Ek4KWts


וסיפורו המלא של ענק הסרט האילם שסירב לחייך:

https://youtu.be/72FQIV-jpEk?long=yes

יפה, נועזת ומבריקה - השחקנית הדי לאמאר (Hedy Lamarr) נולדה עם כל מה שצריך והרבה יותר. היא הייתה מהכוכבות הגדולות של הוליווד בתקופת מלחמת העולם השנייה, אחת הנשים היפות בעולם ושחקנית מעולה, מושכת ואחת שסרטיה הם הצלחות מסחריות מאוד.

אבל לא רבים יודעים שמי שהוגדרה לא פעם בזמנה "האשה היפה ביותר בעולם" הייתה גם אישה מבריקה וממציאה מקורית, שביחד עם ממציא נוסף, מלחין שעבד איתה, תרמה לעולם את טכנולוגיית שידור גלי הרדיו, שתהיה בהמשך המאה לבסיס של טכנולוגיות אולטרה מודרניות כמו הסלולאר, הבלוטוס, ה-GPS והאינטרנט האלחוטי.

איך זה קורה, אתם ודאי שואלים...

ובכן, טכנולוגיית שידור גלי רדיו בדילוגי תדר, שהמציאה לאמאר ושכונתה אז בציניות "השטות של הדי", הפכה בהמשך לפטנט והמצאה פורצת דרך, אך לא פורסמה בזמנו כי הייתה סודית והוצעה לצבא ארה"ב. הצבא טען שהיא מורכבת ליישום, אבל באופן מוזר יישם אותה אחרי המלחמה, מעט אחרי שפקע הפטנט ולא צריך לשלם לממציאים...

לאמאר, מי שנולדה בשנת 1914 בווינה כילדה יהודיה בשם הדוויג אווה מריה קייזלר, גודלה כנוצריה דווקא. היא נישאה בגיל 19 ליצרן תחמושת בשם פריץ מאנדל. הוא היה מקורב לנאצים. משיחותיו היא למדה המון על טילים ובעיות שאיפיינו את הטכנולוגיה הצעירה הזו.

בשנת 1937 ברחה הדי לארה"ב והפכה לכוכבת נערצת. שם היא הפכה לכוכבת קולנוע נועזת, שבין השאר הייתה הראשונה להופיע בסצנת עירום נועזת בסרט.

ואז היא פגשה את המלחין המודרניסטי ג’ורג’ אנת’יל. שילוב הרעיון שלה להפרעה של שיבושים בתדרי רדיו של טילים, עם הפתרון של אנת'יל, שהתבסס על פתרון שיצר באחת מיצירותיו לשליטה מרחוק ב-16 פסנתרים אוטומטיים, הם שהביאו להמצאה החשובה שלהם ולהפיכתה לאחת המציאות החשובות בתולדות הנדסת התקשורת.

זה סיפור ייחודי אבל לא יחיד בהיסטוריה, של אמנים המשתמשים ביצירתיות שלהם, כדי לפתור בעיות טכנולוגיות מסובכות, בדרכים מקוריות ומפתיעות שגם גדולי המהנדסים לא חושבים עליהן.

אז יחי היופי של האינטליגנציה שהתגלמה באותה "שטות של הדי לאמאר", שקידמה את האנושות אל המאה ה-21.


הנה סיפורה של הדי לאמאר (עברית):

https://youtu.be/DLzzVx6G9is


עוד על הצד הטכנולוגי הלא מוכר של הדי לאמאר הכוכבת היפה:

http://youtu.be/Dr9L03Hw9MY


על הקשר הרומנטי הקצר שלה עם עוד ענק טכנולוגיה - הווארד יוז:

https://youtu.be/P0ZfOFAoWMU


עוד על חייה והמצאתה של הדי לאמאר:

https://youtu.be/NI8nOa9BvjY


סרטון אנימציה שהקדישה לה חברת גוגל:

https://youtu.be/Z0gu2QhV1dc


מה יש למשרד החיוך לומר עליה (עברית):

https://youtu.be/Wre_NJ8NCVU?long=yes


והרצאה על שיתוף הפעולה המדהים בין שחקנית למוסיקאי, שהניחו את היסודות לטכנולוגיית התקשורת המודרנית:

https://youtu.be/rpW_63-TuWs?long=yes

הטוקיז (Talkies), או הסרטים המדברים היו המצאה טכנולוגית מדהימה, שבתוך שנתיים הפכה להצלחה עסקית וקולנועית מסחררת. לפתע יכול היה קהל הצופים לשמוע את השיחות בין הדמויות ולחוות את המתרחש, ממש כמו בחיים.

אבל היו להצלחה הזו גם קורבנות.

קלרה בואו או קלרה בו (Clara Bow) הייתה אחת הכוכבות הגדולות של הסרט האילם. היא הייתה שחקנית יפהפייה, עם שפתיים בצורת "קשת קופידון" שנחשבו למושלמות, אבל לא זה היה העניין. היא הייתה פשוט מבריקה בתקופת הסרט האילם. שחקנית כובשת, אקספרסיבית וכריזמטית במיוחד, It girl כמו שאמרו אז עליה ומאז יאמרו על שכמותה.

בסוף שנות ה-20 קלרה בואו לא רק כיכבה בסרטים האילמים - במידה רבה היא הייתה הסרט האילם. באותה תקופה לא הייתה כוכבת גדולה ממנה. כל דבר שהיא עשתה אז הפך להצלחה מדהימה.

דמותה בסרט It מ-1927 יצקה לתרבות את המונח "It girl", מישהי שיש לה את "זה". כלומר את אותו ניצוץ של כריזמה נשית, שגורם לגברים לרצות להיות אתה ולנשים לרצות להיות כמוה.

באותה שנה בואו גם הופיעה בסרט "כנפיים", שעתיד לזכות באוסקר הראשון בהיסטוריה והיא עצמה זכתה בגרי קופר, שחקן נערץ שכיכב בו לצידה ושמדורי הרכילות לא פסקו לסקר את הרומן שלהם.

אבל "מלכת הוליווד" לא הצליחה להסתגל למעבר אל הסרט המדבר. אמנם בתחילה נראה היה שזה קורה ושכניסת הסרט המדבר לא תפגע בקריירה שלה, אבל הקול שלה ובמיוחד המבטא המתנגן שלה הדגיש את מוצאה מברוקלין הענייה של בואו בת מעמד הפועלים. המיקרופון פגם בקסם שלה.

היא לא הייתה היחידה שהסרט המדבר ניפץ את ההצלחה והתדמית שלהם. כמוה היו עוד שחקנים, כמו קארל דיין (Karl Dane) למשל, שפשוט לא הצליחו להשלים את המעבר אליו.

היו שמצאו שהדיאלוגים בסרטים הסגירו את חולשותיהם. אם זה הקול המעצבן, המבטא הלא פופולרי, האותיות השורקות או אלו שלא הצליחו לשנן טקסטים ארוכים בעל-פה.

כשקולם מתחיל לקלקל את הקריירה הקולנועית המצליחה שלהם, הם גילו שהם כבר לא מבוקשים כבעבר והתפקידים ממאנים להגיע.

לעתים הם גם פיתחו רגש נחיתות, שרק הלך ופגע בביצועי המשחק שלהם. וכך, בהדרגה, הלכו השחקנים הללו ונעלמו מהמסך.

כך ראו קלרה בואו וחבריה כיצד הולכים ומחליפים אותם שחקנים מהתיאטרון, מי שקולם ברור ומוצק, שמסוגלים לנהל דיאלוגים ארוכים שהם שיננו בקלות רבה וכאלה שלא רק נתוניהם הגופניים או יופיים הביאו אותם אל המסך.

אולי המפורסם מאותם כוכבים חדשים היה אל ג'ונסון, שחקן מנוסה שהופיע בברודווי והיה לשחקן הראשי בסרט המדבר הראשון "זמר הג'אז".

ובואו? - מתחילת שנות ה-30 היא החלה להיעלם מהמסך. התדלדלות הסרטים ומנגד - שערוריות ציבוריות ומשפטיות פגעו קשות בתדמיתה הציבורית. לאחר שפרשה מהמשחק פתחה קלרה בואו בית קפה בשדרות הוליווד וקראה לו "It cafe".

אבל מצבה לא היה טוב. עם הזמן התערערה מי שגם אימה לקתה בנפשה ומתה כשהייתה בת 18. בשנות ה-50 החלה שרשרת אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים וב-1965 היא הלכה לעולמה מהתקף לב.


הנה קלרה בואו:

https://youtu.be/iCIZgrvmT58


הקול שלא התאים לטוקיז:

https://youtu.be/Ipbkx8DtSo0


סרט אילם שלה בצבע:

https://youtu.be/SM_pfYTx71Q


בביקור באנגליה:

https://youtu.be/9kCpl1SiQHQ


בבית הקפה שלה בהוליווד "It cafe":

https://youtu.be/5Lp5x4590Ts


השחקנית לואיז ברוקס מספרת עליה:

https://youtu.be/bwIc8FjuRdc


לעומתה נולדו כוכבים חדשים בקולנוע המדבר, כמו אל ג'ולסון שבא מברודווי:

https://youtu.be/ZATUZ66EKaA


סיפורה של קלרה בואו:

https://youtu.be/_SeOhQPvy_0?long=yes


עובדות מעניינות על מלכת שנות ה-20:

https://youtu.be/eZ01KQM-NNM?long=yes


ו"It" - הסרט שהפך אותה כוכבת וממנו בא הביטוי "איט גירל":

https://youtu.be/S4MOQSRC_bM?long=yes

הסרט הרוסי "אוניית הקרב פוטיומקין" (Battleship Potemkin) של הבמאי סרגיי אייזנשטיין, הוא מהסרטים המפורסמים והחשובים בקולנוע המוקדם. הסרט, שנעשה בשנת 1925, הוא מהסרטים הטובים בתולדות הקולנוע. בתערוכה העולמית של בריסל, ב-1958, הוא אף הוכתר כסרט הטוב ביותר של כל הזמנים.

בסרט הוצגה מהפכת הנפל של 1905, מהפכה שנכשלה אמנם, אך בדיעבד נחשבת לחזרה הגנרלית לקראת המהפכה הבולשביקית של שנת 1917. אייזנשטיין הציג את מהפכת הנפל דרך אירוע היסטורי זניח יחסית, של מרד באונייה אחת. במקום לשחזר אירועים רבי-משמעות ועתירי נפגעים מהאירוע ההיסטורי, הוא יצר דרמה רבת-משמעות וסוחפת, שמציגה את הפרט הרוסי למול השלטון המדכא של הצאר.

בסרט טובחים חיילי הצאר בהמונים שבאים לעודד את המלחים המורדים מהאונייה פוטיומקין. אייזנשטיין מנגיד את התנועה המסודרת של חיילי הצאר אל מול הבלגן והכאוס של ההמון. גם פני ההמון המביעות מגוון של רגשות ותחושות, מנוגדות לפנים הקפואות של החיילים, שהופכות אותם למכונות הרג וחסרי צלם האנוש.

במיוחד ידועה מהסרט "סצנת המדרגות", שבה מתדרדרת עגלת תינוק במורד המדרגות של העיר אודסה. לאחר שהאם מתה מכדור של החיילים. אין ניגוד גדול מזה, בין תינוק לבין חיילים קשוחים. אין אי-צדק בולט מזה, שבו משלם התינוק על הרצון לחופש של האזרחים, מידיו של שליט אכזר ומנוכר לעמו. הסצנה הזו הפכה לאחת הידועות בהיסטוריה של הקולנוע וסרטים שונים מצטטים אותה ועושים לה מחוות שונות ומשונות.

בסרט חקר אייזנשטיין את רעיון המונטאז' (Montage), בעברית: טכניקת מצרף, ושיכלל אותו במיוחד. המונטאז' הוא רצף דימויים, שאין ביניהם קשר הכרחי, של זמן או מקום, אבל ביחד הם יוצרים משמעות מסוימת ותורמים לעלילה. היוצר בחר לערוך את הסרט עם הרבה מונטאז'ים, כך שהוא יביא את הצופים לתגובה רגשית מסוימת, של סימפטיה למלחים המורדים ושנאה כלפי השלטונות הנלחמים והורגים בהם. בדרך זו הציג אייזנשטיין את הפרט הנרמס תחת מגפי השלטון המדכא של הצאר. בכך שרת את האידיאולוגיה הסובייטית שהניעה אותו ואת חבריו הקולנוענים שסיימו את בית הספר לקולנוע קולשוב. הללו הרבו לחקור את ההשפעה שיש לסרטי קולנוע על קהל הצופים וכיצד הם יכולים להשתמש בהם כדי להשיג השפעות שכאלה.

עוד טכניקה מעניינת שפיתח אייזנשטיין בסרט הזה הוא ה"קלוז-אפ בזמן" (Close-Up in Time), טכניקת עריכה בקולנוע שבה נראה שוט מסוים בסרט שוב ושוב. מטרתו היא להמחיש ולהדגיש את החשיבות של הרגע בעלילה והמתח שהוא יוצר.


הנה קדימון הסרט "אוניית הקרב פוטיומקין":

https://youtu.be/kS5kzTbNKjs


הקלוז-אפ בזמן בסצנת שבירת הצלחת, החוזרת כמה פעמים, שבסרט:

http://youtu.be/ZeSYXHqw32Q


המחווה המפורסמת ביותר למדרגות בסרט "הבלתי משוחדים":

https://youtu.be/QJpRSf4q-hI


סצנת נפילת העגלה במדרגות פוטיומקין שבנמל אודסה:

https://youtu.be/s71vmKc6HkE?long=yes


ניתוח העריכה המהפכנית ופורצת הדרך שבסרט:

https://youtu.be/g5WbeoP_B8E?long=yes


והמון המחוות מסרטי קולנוע לסצנת המדרגות מאוניית הקרב פוטיומקין:

https://youtu.be/yH1tO2D3LCI?long=yes