שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך נוצרים הזכרונות שלנו?
אחד הדברים המעניינים בחיינו הם הזכרונות (Memories) שלנו. מי שאחראי לזכרונות שלנו הוא המוח. מוחנו אוגר את הזכרונות שלנו, החוויות שאנו עוברים ומתעדף ביניהם. חלק מהדברים נשמרים לטווח קצר וחלק מאוחסנים לשנים ארוכות, לטווח הארוך.
להתגבשות של זיכרונות חדשים אחראי חלק במוחנו, היפוקמפוס, שדומה באופן מוזר לסוסון ים. הצורה הזו מוזכרת רק כדי שנזכור אותו, אפרופו זיכרון. ההיפוקמפוס הוא האחראי במוח לאנדקס ולשלוף את הזכרונות שלנו.
להיפוקמפוס גם תפקיד חשוב מאד במעבר של זיכרונות במוחנו מהמאגר של הזיכרונות לטווח קצר אל המאגר ארוך הטווח, מה שמייצר לנו זיכרונות חדשים לאירועים שיישמרו במוחנו לשנים רבות.
את תפקידו החשוב כל כך של ההיפוקמפוס גילו בזכות אירוע רפואי יחודי. מדובר בבחור ששמו היה הנרי מולייסון. הוא סבל מאפילפסיה חמורה, מה שהביא את רופאיו להסיר את ההיפוקמפוס שלו, כשהיה בן 27. ההיפוקמפוס, יש לדעת, אחראי גם על יצירת זיכרונות חדשים וגם על הזיכרון המרחבי שלנו.
המדהים הוא שאחרי הסרת ההיפוקמפוס, מוחו של הנרי הפסיק לגמרי לייצר זיכרונות מילוליים חדשים. הוא היה שוכח שיחה שניהל מיד עם סיומה, שוכח מה קרא בעיתון מיד כשסיים את. הכתבה וכך הלאה. כך הוא שכח גם אנשים חדשים שהכיר לאחר הניתוח ועשה עימם היכרות מחודשת, כל יום מחדש.
המקרה הרפואי של הנרי מולייסון סייע לחוקרים בחקר המוח ובאבחנה בין סוגי הזיכרון השונים. זאת משום שבמקביל לאבדן יכולות יצירתם של זיכרונות חדשים לטווח ארוך, שמר מוחו של הנרי זיכרונות מלפני הניתוח. כך, הוא זכר את הוריו, את חברתו מילדות ואת שכונת נעוריו, אך לא את רופאיו, החוקרים שסבבו אותו וכדומה.
כך המוח קובע מה לשמור לזמן רב ומה לא (מתורגם):
https://youtu.be/yOgAbKJGrTA
כך נוצרים הזיכרונות שלנו:
https://youtu.be/K1rfDoVA7-Y
במוח זה מתרחש באמצעות הסינפסות, שהן הצמתים שבין הנוירונים:
https://youtu.be/25NUy6xMWlQ
כך למדו מההיפוקמפוס של הנרי מולייסון (מתורגם):
https://youtu.be/KkaXNvzE4pk
והרצאת וידאו קצרה על הזיכרון והיווצרותו:
https://youtu.be/Pq0aQAG0A3o
מה למד המדע מ-H.M וממוחו חסר ההיפוקמפוס?
סיפורו המופלא של הנרי מולייסון (Henry Molaison), בקיצור H.M, מוכיח עד כמה לעתים מחלת היחיד היא ההזדמנות של המדע ליהנות ממקור מחקרי מעולה ולסייע בהמשך לאינספור חולים.
ההיסטוריה של חקר המוח זכתה בזכות המחקרים על מוחו של האיש לתנופה של ממש. הוא נחשב לנחקר החשוב ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. תודות לו למד המדע דברים רבים, כשאחד המרכזיים שבהם הוא שיש יותר מסוג אחד של זיכרון.
סיפורו של הילד מולייסון, שנחשב למקרה הרפואי החשוב בתולדות המחקר הפסיכולוגי, מתחיל בגיל 9. הוא נפגע אז מרוכב אופניים שהפיל אותו וגרם לחבלה קשה בראשו. התאונה גרמה לו בגיל הנעורים לסבול מהתקפי אפליפסיה קשים. חוסר הידע של החוקרים הביא אותם לייחס באותה תקופה את ההתקפים למצב נפשי רעוע.
כשמצבו הפך אנוש הפנו את מולייסון למנתח מוח אלמוני ששמו וויליאם סקוביל. הוא האמין שמקור התקפי האפילפסיה הוא אזור במוחו שנקרא "היפוקמפוס".
הידע על החלק הזה במוח היה באותם זמנים דל ביותר. זה הוביל את החוקר לרעיון שהתאים למחקר של אותם זמנים. סקוביל החליט לקדוח חורים בגולגולתו של מולייסון ולשאוב את ההיפוקמפוס של מולייסון מראשו. הוא עשה זאת בעזרת כלי שמזכיר קשית לשתייה.
השאיבה של חלקים ממוחו פגעה בחלקים סמוכים וחשובים במוחו של מולייסון. הוא סבל מאמנזיה, בעברית מחלת השיכחון (Profound Amnesia). ממחלתו עתיד המחקר ללמוד המון. מולייסון ייכנס לספרי ההיסטוריה בתור Patient H.M, שפן ניסויי הזיכרון ואיברי המוח הרלוונטיים החשוב ביותר במאה ה-20.
הבחור לא איבד בניתוח את יכולת הדיבור ואת יכולתו להשתמש בכישורים מוטוריים. גם אישיותו לא השתנתה. הוא היה ונשאר סבלן ואדיב. נכונותו לבצע מבחני זיכרון הייתה גדולה. החוקרים שמרו על פרטיותו בחייו והוא כונה H.M. רק אחרי מותו התפרסם שמו המלא לציבור.
החוקרת מילנר, מי שהתפרסמה כמדענית שגילתה תודות לו את מגוון סוגי הזיכרון סיפרה שבכל פעם שחוקר נכנס לחדרו, מולייסון נהג בו כאילו לא פגש אותו מעולם.
זיכרונו הפגוע גם הוביל לכך שבכל יום נבהל מחדש מי שזכר את עצמו כבן 27, ממראה דמותו המזדקנת במראה.
בכל יום פגש מולייסון מחדש את העולם. ניתן היה לנהל איתו שיחה רגילה, אך שאלות כמו מה אכל בארוחת הבוקר, או מה ראה כשסייר בעיר לא נענו בתשובה של ממש.
כי מאז הניתוח הוא היה מסוגל לזכור דברים שקרו לו ב-20 שניות האחרונות. הגילוי הזה הביא את החוקרים להסיק שנפגע הזיכרון שלו לטווח קצר.
אך פגיעתו של מוליסון הובילה לכך שהוא גם זכר מצוין דברים שהתרחשו בזמן שלפני הניתוח שלו. אירועים היסטוריים גדולים, כמו השפל הגדול של שנת 1929 או מלחמת העולם השנייה, הוא זכר עד יום מותו.
פירוש הדבר היה שהוצאת ההיפוקמפוס לא פגעה בזיכרון שלו לטווח רחוק.
מדעית, המחקר מצא שחלק הזיכרון שנפגע אצל מולייסון היה הזיכרון האפיזודי, שהוא זיכרון מודע. הזיכרון הזה כולל את האוסף של חוויות, רגשות, אנשים שאנו זוכרים וסיפורים שקרו איתם. בכל אלה ניתן להיזכר באופן מודע ולשוחח עליהם.
זיכרון שלא נפגע אצלו היה הזיכרון הפרוצדורלי שאחראי למיומנויות השונות ובדרך כלל המוטוריות. זיכרון זה מבטיח שמרגע שאנו לומדים ללכת, לצייר או לרכוב על אופניים, לא נשכח כיצד לעשות אותם. על סוגי הזיכרון הללו אחראים אזורי מוח אחרים, שהפגיעה בהיפוקמפוס לא משפיעה עליהם. המוח והגוף זוכרים אותם, גם אם אנו לא זוכרים מתי ואיך למדנו אותם.
הנה סיפורו של הנרי מולייסון והעובדות החשובות על ההיפוקמפוס שלמדו דרך המקרה שלו (מתורגם):
https://youtu.be/KkaXNvzE4pk
סיפורו באנגלית של H.M חסר הזיכרון לטווח ארוך:
https://youtu.be/xrFpXPnzvEA
ועוד על סיפורו של H.M שהזיכרון שלו היה פחות מחצי הדקה האחרונה:
https://youtu.be/SQASyR0w8Qo
הנרי מולייסון
אחד הדברים המעניינים בחיינו הם הזכרונות (Memories) שלנו. מי שאחראי לזכרונות שלנו הוא המוח. מוחנו אוגר את הזכרונות שלנו, החוויות שאנו עוברים ומתעדף ביניהם. חלק מהדברים נשמרים לטווח קצר וחלק מאוחסנים לשנים ארוכות, לטווח הארוך.
להתגבשות של זיכרונות חדשים אחראי חלק במוחנו, היפוקמפוס, שדומה באופן מוזר לסוסון ים. הצורה הזו מוזכרת רק כדי שנזכור אותו, אפרופו זיכרון. ההיפוקמפוס הוא האחראי במוח לאנדקס ולשלוף את הזכרונות שלנו.
להיפוקמפוס גם תפקיד חשוב מאד במעבר של זיכרונות במוחנו מהמאגר של הזיכרונות לטווח קצר אל המאגר ארוך הטווח, מה שמייצר לנו זיכרונות חדשים לאירועים שיישמרו במוחנו לשנים רבות.
את תפקידו החשוב כל כך של ההיפוקמפוס גילו בזכות אירוע רפואי יחודי. מדובר בבחור ששמו היה הנרי מולייסון. הוא סבל מאפילפסיה חמורה, מה שהביא את רופאיו להסיר את ההיפוקמפוס שלו, כשהיה בן 27. ההיפוקמפוס, יש לדעת, אחראי גם על יצירת זיכרונות חדשים וגם על הזיכרון המרחבי שלנו.
המדהים הוא שאחרי הסרת ההיפוקמפוס, מוחו של הנרי הפסיק לגמרי לייצר זיכרונות מילוליים חדשים. הוא היה שוכח שיחה שניהל מיד עם סיומה, שוכח מה קרא בעיתון מיד כשסיים את. הכתבה וכך הלאה. כך הוא שכח גם אנשים חדשים שהכיר לאחר הניתוח ועשה עימם היכרות מחודשת, כל יום מחדש.
המקרה הרפואי של הנרי מולייסון סייע לחוקרים בחקר המוח ובאבחנה בין סוגי הזיכרון השונים. זאת משום שבמקביל לאבדן יכולות יצירתם של זיכרונות חדשים לטווח ארוך, שמר מוחו של הנרי זיכרונות מלפני הניתוח. כך, הוא זכר את הוריו, את חברתו מילדות ואת שכונת נעוריו, אך לא את רופאיו, החוקרים שסבבו אותו וכדומה.
כך המוח קובע מה לשמור לזמן רב ומה לא (מתורגם):
https://youtu.be/yOgAbKJGrTA
כך נוצרים הזיכרונות שלנו:
https://youtu.be/K1rfDoVA7-Y
במוח זה מתרחש באמצעות הסינפסות, שהן הצמתים שבין הנוירונים:
https://youtu.be/25NUy6xMWlQ
כך למדו מההיפוקמפוס של הנרי מולייסון (מתורגם):
https://youtu.be/KkaXNvzE4pk
והרצאת וידאו קצרה על הזיכרון והיווצרותו:
https://youtu.be/Pq0aQAG0A3o
סיפורו המופלא של הנרי מולייסון (Henry Molaison), בקיצור H.M, מוכיח עד כמה לעתים מחלת היחיד היא ההזדמנות של המדע ליהנות ממקור מחקרי מעולה ולסייע בהמשך לאינספור חולים.
ההיסטוריה של חקר המוח זכתה בזכות המחקרים על מוחו של האיש לתנופה של ממש. הוא נחשב לנחקר החשוב ביותר בהיסטוריה של הפסיכולוגיה. תודות לו למד המדע דברים רבים, כשאחד המרכזיים שבהם הוא שיש יותר מסוג אחד של זיכרון.
סיפורו של הילד מולייסון, שנחשב למקרה הרפואי החשוב בתולדות המחקר הפסיכולוגי, מתחיל בגיל 9. הוא נפגע אז מרוכב אופניים שהפיל אותו וגרם לחבלה קשה בראשו. התאונה גרמה לו בגיל הנעורים לסבול מהתקפי אפליפסיה קשים. חוסר הידע של החוקרים הביא אותם לייחס באותה תקופה את ההתקפים למצב נפשי רעוע.
כשמצבו הפך אנוש הפנו את מולייסון למנתח מוח אלמוני ששמו וויליאם סקוביל. הוא האמין שמקור התקפי האפילפסיה הוא אזור במוחו שנקרא "היפוקמפוס".
הידע על החלק הזה במוח היה באותם זמנים דל ביותר. זה הוביל את החוקר לרעיון שהתאים למחקר של אותם זמנים. סקוביל החליט לקדוח חורים בגולגולתו של מולייסון ולשאוב את ההיפוקמפוס של מולייסון מראשו. הוא עשה זאת בעזרת כלי שמזכיר קשית לשתייה.
השאיבה של חלקים ממוחו פגעה בחלקים סמוכים וחשובים במוחו של מולייסון. הוא סבל מאמנזיה, בעברית מחלת השיכחון (Profound Amnesia). ממחלתו עתיד המחקר ללמוד המון. מולייסון ייכנס לספרי ההיסטוריה בתור Patient H.M, שפן ניסויי הזיכרון ואיברי המוח הרלוונטיים החשוב ביותר במאה ה-20.
הבחור לא איבד בניתוח את יכולת הדיבור ואת יכולתו להשתמש בכישורים מוטוריים. גם אישיותו לא השתנתה. הוא היה ונשאר סבלן ואדיב. נכונותו לבצע מבחני זיכרון הייתה גדולה. החוקרים שמרו על פרטיותו בחייו והוא כונה H.M. רק אחרי מותו התפרסם שמו המלא לציבור.
החוקרת מילנר, מי שהתפרסמה כמדענית שגילתה תודות לו את מגוון סוגי הזיכרון סיפרה שבכל פעם שחוקר נכנס לחדרו, מולייסון נהג בו כאילו לא פגש אותו מעולם.
זיכרונו הפגוע גם הוביל לכך שבכל יום נבהל מחדש מי שזכר את עצמו כבן 27, ממראה דמותו המזדקנת במראה.
בכל יום פגש מולייסון מחדש את העולם. ניתן היה לנהל איתו שיחה רגילה, אך שאלות כמו מה אכל בארוחת הבוקר, או מה ראה כשסייר בעיר לא נענו בתשובה של ממש.
כי מאז הניתוח הוא היה מסוגל לזכור דברים שקרו לו ב-20 שניות האחרונות. הגילוי הזה הביא את החוקרים להסיק שנפגע הזיכרון שלו לטווח קצר.
אך פגיעתו של מוליסון הובילה לכך שהוא גם זכר מצוין דברים שהתרחשו בזמן שלפני הניתוח שלו. אירועים היסטוריים גדולים, כמו השפל הגדול של שנת 1929 או מלחמת העולם השנייה, הוא זכר עד יום מותו.
פירוש הדבר היה שהוצאת ההיפוקמפוס לא פגעה בזיכרון שלו לטווח רחוק.
מדעית, המחקר מצא שחלק הזיכרון שנפגע אצל מולייסון היה הזיכרון האפיזודי, שהוא זיכרון מודע. הזיכרון הזה כולל את האוסף של חוויות, רגשות, אנשים שאנו זוכרים וסיפורים שקרו איתם. בכל אלה ניתן להיזכר באופן מודע ולשוחח עליהם.
זיכרון שלא נפגע אצלו היה הזיכרון הפרוצדורלי שאחראי למיומנויות השונות ובדרך כלל המוטוריות. זיכרון זה מבטיח שמרגע שאנו לומדים ללכת, לצייר או לרכוב על אופניים, לא נשכח כיצד לעשות אותם. על סוגי הזיכרון הללו אחראים אזורי מוח אחרים, שהפגיעה בהיפוקמפוס לא משפיעה עליהם. המוח והגוף זוכרים אותם, גם אם אנו לא זוכרים מתי ואיך למדנו אותם.
הנה סיפורו של הנרי מולייסון והעובדות החשובות על ההיפוקמפוס שלמדו דרך המקרה שלו (מתורגם):
https://youtu.be/KkaXNvzE4pk
סיפורו באנגלית של H.M חסר הזיכרון לטווח ארוך:
https://youtu.be/xrFpXPnzvEA
ועוד על סיפורו של H.M שהזיכרון שלו היה פחות מחצי הדקה האחרונה:
https://youtu.be/SQASyR0w8Qo
