נקבות צבי הים מטילות את ביציהן על חוף הים. לאחר שהטילו, הן קוברות את הביצים בחול וחוזרות למים. אחרי זמן מה, בוקעים הצאצאים מהביצים ומוצאים את הדרך אל הים. בדרך ניצודים חלק גדול מהם על ידי ציפורים וסרטנים, אבל מי שישרוד - יתפתח ויגדל. 20 שנה אחר כך, הנקבות שביניהם ישובו, אל אותו החוף בדיוק, כדי להטיל את הביצים שלהן בו.

איך זה קורה?

האחראי לדיוק של השיבה להטיל ביצים, בדיוק בחוף שבו נולדו, הוא תהליך שנקרא "החתמה". ממש כמו שבעלי חיים "מוחתמים" בלידתם ומזהים את הוריהם, בתהליך "ההחתמה" הגיאוגרפי עוברים הצבונים בתקופת הדגירה תהליך טבעי שבו הם "יוחתמו" אל המקום שבו נולדו.

באופן שהמדע עדיין לא מבין לחלוטין, מבטיחה "ההחתמה" שבבגרותן, 20 שנה אחרי לידתן, ישובו הצבות בדיוק אל אותו החוף שבו בקעו בלידתן.

מדובר בפלא של ממש. מסתבר שצבים, יצורים נודדים מטבעם, שנולדו לפני 50 שנים ויותר בחוף מסוים, ימצאו את עצמם חוזרים אליו שוב ושוב, כדי להטיל את ביציהם במקום שבו נולדו.

ההשערה היא שככל הנראה מסתייע תהליך "ההחתמה" בשדה המגנטי של כדור הארץ. המדענים סבורים שהוא זה שמסייע לצבים לנווט את עצמם ממרחקים עצומים, אל החוף שבו נולדו. זה קורה בעונת ההטלה, שמתחילה בחודש יוני, בכל שנה, ומסתיימת בחודש ספטמבר.

ואגב, הפלא של ההחתמה הזו, אל מקום הלידה, הוא לא יחודי רק לצבי ים. גם דגים שונים נוהגים כך וגומאים מרחקים מטורפים אל מקום הרבייה שלהם, שהוא גם מקום לידתם.


הנה תהליך ההחתמה של צבי הים לחוף:

https://youtu.be/fpAObF1B_sI

כל שנה בתחילת האביב, מספר ימים קבוע לאחר שהירח המלא וכמו בטקס קדמוני, מגיעים דגי הגרוניון הכי קרוב שהם יכולים אל החוף. במעין טקס המוני של אביב, הם מזדווגים על קו המים. לאחר מכן, מנצלות הנקבות את הגלים וממש תופסות גל, אל החול שמעט מחוץ למים. הן מטמינות את ביציהן בעומק של 5-6 סנטימטרים בתוך החול וממהרות לחזור אל המים, בהתפתלות מהירה על פני החול הלח.

בתוך החול נשמרות הביצים למשך זמן מה, רחוקות מטורפים ימיים ומתחממות מהחול הלח. לאחר שבועיים, כשבוקעות הביצים והים מגיע שוב לאזור החוף הגבוה שבו הוטמנו, יוצאים הדגיגים שבקעו מתוכן אל הים הגדול.


הנה סרטון מרהיב של נחילי הגרוניון שבחוף וכיצד מנצלים השקנאים את העניין לסעודה טובה:

http://youtu.be/YkGyB04Dbh8