שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
במה הקדימו הגרייטפול דד את האינטרנט?
להקת הרוק הפסיכדלי הגרייטפוּל דֶד (Grateful Dead), בעברית "המתים אסירי התודה", היא מהלהקות החשובות של דור הפרחים ותרבות הנגד של שנות ה-60. עם השפעות ממגוון סגנונות מוסיקליים כמו רוק, פולק, קאנטרי, בלוגרס, בלוז וג'אז וסולן שהוא גם מלחין ומשורר, היא הפכה לאגדה כבר אז.
ה"גרייטפול דד" פעלו באזור מפרץ סן פרנסיסקו ותפסו חלק מרכזי בתנועה הפסיכדלית שנולדה אז. המוסיקה רוויית האל. אס. די. שלהם הייתה נהדרת, אבל היא הייתה רק חלק מהקסם של ההרכב הזה, שגילם את רוח הסיקסטיז בניהול הלהקה באופן שוויוני וחכם ביותר.
הם נחשבים לחלוצים ולמי שלמעשה המציאו את השיווק הוויראלי, כמו גם את הניוזלטר בדיוור הישיר ועוד שימושים שונים בטכנולוגיה, שהקדימו בשנים רבות את דור האינטרנט.
ואולי זו אחת הסיבות, שאחד העובדים הראשונים שגייסו לחברה מייסדי גוגל, מעריצי הגרייטפול דד, היה הטבח של הלהקה. כחלק מהסכם העבודה שלו ותמורת אוכל טוב לעובדי החברה הספורים, הוא זכה במניות של החברה. כמובן שתוך שנים אחדות הוא הפך למולטי-מיליונר...
ביל גרהם, אולי האמרגן החשוב בתולדות הרוק, אמר עליהם פעם ש"הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים מה שהם עושים!"
מעריציה של "להקת הגרייטפול דד" הם מהנאמנים ביותר שיש בסצנת הרוק לדורותיה. הם מכנים את עצמם "דֶד הֶדס" ונאמנים לה שנים רבות. בכך הם מחזירים לה אהבה שניתנה גם ממנה אליהם, שכן הגרייטפול דד התפרסמו בכך שהרשו ל"דד הדס" להקליט באופן חופשי את ההופעות שלה ולא פעם גם נגנו קטעים מיוחדים להקלטות הללו. הם אף הרשו להם לחלק ולהפיץ את ההקלטות לכל המעוניין, בתנאי שיופצו בחינם. כך הם יצרו שיווק ויראלי של הלהקה והמוסיקה שלה. הם היו מהראשונים ששמרו כתובות של כל המעריצים ושלחו דיוור ששיווק את ההופעות שלהם, מוצרים שקידמו וגם רעיונות שבהם האמינו.
גם צורת החשיבה וקבלת ההחלטות בלהקה נחשבת יחודית ומרתקת לאנשי ניהול. מאמרים וספרים שונים עסקו במה שקרוי "סודות הניהול של גרייטפול דד" ובסגנון הניהול שלהם, שמבוסס על הסכמה ושוויוניות בין כל החברים בלהקה. לאחר שמנהיג הלהקה ג'רי גרסיה מת, החליטו חבריו, בהחלטה אופיינית ללהקה ומתוך הוקרה לזכרו, שלא להשתמש יותר בשם "גרייטפול דד".
הנה סיפורה של להקת הגרייטפול דד:
https://youtu.be/iCRwt__7KUc
מנהיג הלהקה האגדי ג'רי גרסיה:
https://youtu.be/3C0ylT-HWjs
וסרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/OFLrFZqNkMU?long=yes
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
גרייטפול דד
להקת הרוק הפסיכדלי הגרייטפוּל דֶד (Grateful Dead), בעברית "המתים אסירי התודה", היא מהלהקות החשובות של דור הפרחים ותרבות הנגד של שנות ה-60. עם השפעות ממגוון סגנונות מוסיקליים כמו רוק, פולק, קאנטרי, בלוגרס, בלוז וג'אז וסולן שהוא גם מלחין ומשורר, היא הפכה לאגדה כבר אז.
ה"גרייטפול דד" פעלו באזור מפרץ סן פרנסיסקו ותפסו חלק מרכזי בתנועה הפסיכדלית שנולדה אז. המוסיקה רוויית האל. אס. די. שלהם הייתה נהדרת, אבל היא הייתה רק חלק מהקסם של ההרכב הזה, שגילם את רוח הסיקסטיז בניהול הלהקה באופן שוויוני וחכם ביותר.
הם נחשבים לחלוצים ולמי שלמעשה המציאו את השיווק הוויראלי, כמו גם את הניוזלטר בדיוור הישיר ועוד שימושים שונים בטכנולוגיה, שהקדימו בשנים רבות את דור האינטרנט.
ואולי זו אחת הסיבות, שאחד העובדים הראשונים שגייסו לחברה מייסדי גוגל, מעריצי הגרייטפול דד, היה הטבח של הלהקה. כחלק מהסכם העבודה שלו ותמורת אוכל טוב לעובדי החברה הספורים, הוא זכה במניות של החברה. כמובן שתוך שנים אחדות הוא הפך למולטי-מיליונר...
ביל גרהם, אולי האמרגן החשוב בתולדות הרוק, אמר עליהם פעם ש"הם לא הטובים ביותר במה שהם עושים, הם היחידים שעושים מה שהם עושים!"
מעריציה של "להקת הגרייטפול דד" הם מהנאמנים ביותר שיש בסצנת הרוק לדורותיה. הם מכנים את עצמם "דֶד הֶדס" ונאמנים לה שנים רבות. בכך הם מחזירים לה אהבה שניתנה גם ממנה אליהם, שכן הגרייטפול דד התפרסמו בכך שהרשו ל"דד הדס" להקליט באופן חופשי את ההופעות שלה ולא פעם גם נגנו קטעים מיוחדים להקלטות הללו. הם אף הרשו להם לחלק ולהפיץ את ההקלטות לכל המעוניין, בתנאי שיופצו בחינם. כך הם יצרו שיווק ויראלי של הלהקה והמוסיקה שלה. הם היו מהראשונים ששמרו כתובות של כל המעריצים ושלחו דיוור ששיווק את ההופעות שלהם, מוצרים שקידמו וגם רעיונות שבהם האמינו.
גם צורת החשיבה וקבלת ההחלטות בלהקה נחשבת יחודית ומרתקת לאנשי ניהול. מאמרים וספרים שונים עסקו במה שקרוי "סודות הניהול של גרייטפול דד" ובסגנון הניהול שלהם, שמבוסס על הסכמה ושוויוניות בין כל החברים בלהקה. לאחר שמנהיג הלהקה ג'רי גרסיה מת, החליטו חבריו, בהחלטה אופיינית ללהקה ומתוך הוקרה לזכרו, שלא להשתמש יותר בשם "גרייטפול דד".
הנה סיפורה של להקת הגרייטפול דד:
https://youtu.be/iCRwt__7KUc
מנהיג הלהקה האגדי ג'רי גרסיה:
https://youtu.be/3C0ylT-HWjs
וסרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/OFLrFZqNkMU?long=yes
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
