בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.

אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.

את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.

תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.


הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:

http://youtu.be/F9B44JUwr74


אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":

https://youtu.be/IebackS9RPc


הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:

https://youtu.be/qDQpZT3GhDg


וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:

https://youtu.be/mHANNkKBSNU?t=4s

תזמורת צועדת (Marching band) או תזמורת צעידה, היא תזמורת שהנגנים בה מנגנים בהליכה. התזמורות מסוג זה משתתפות בעיקר בטקסים ואירועים חגיגיים, כמו תהלוכות, מצעדים והכתרות.

התזמורות הצועדות מנגנות לא מעט מרשים, שירים צבאיים מנוגנים שנועדו להלהיב את החיילים, לנסוך בהם אומץ ולהגדיל את המוטיבציה להילחם.

המארשים הללו נולדו כשהמלחינים התאימו את המוסיקה שכתבו כך שתחקה את תנועות החיילים. כך הם יצרו את מה שהפך לצורה המקובלת של המארש.

במקור נוגנו המארשים הללו לפני הקרב ובעיתות מלחמה. הם כללו אז בעיקר קטעי תיפוף עם כלי בודד שאילתר או כמה כלים שאילתרו כל אחד בתורו.

אם עד המאה ה-16 הנגנים שיננו אותם בעל-פה, החלו אז לכתוב את המארשים הללו בתווים. מאז החלו להיווצר מארשים רבים, שתזמורות רבות מנגנות מהן.


הנה התזמורת הצועדת מנגנת את מארש הכוכבים והפסים של ארצות הברית:

https://youtu.be/FBklceHey7A


שלל תזמורות צעידה מתחרות ביניהן במקוריות ובביצועים:

https://youtu.be/gHElcJVdoas


תזמורת צה"ל צועדת:

https://youtu.be/Gkb1cEYk7XA


תזמורת הצעידה המדהימה שמנגנת ועושה את הליכת הירח של מייקל ג'קסון:

https://youtu.be/1hYWLZLgrR8


ותזמורת הצעידה שעושה את הוואי 5-0 ושוכחת לצעוד:

https://youtu.be/6xVt0F8wCDc

סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.

את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.

על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.

רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.

אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...

כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.


הנה הסבר על הסווינג:

https://youtu.be/31JgwfP15kw


תולדות מוסיקת הסווינג:

http://youtu.be/F9B44JUwr74


תזמורות הסווינג הגדולות:

http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s


גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:

https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU


ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:

https://youtu.be/pKGSOAqvmUw

בשנות ה-30 של המאה ה-20 בני גודמן (Benny Goodman) היה ללא ספק הג'אזיסט הפופולרי והמפורסם ביותר בארצות הברית. עם המוסיקה שלו הוא לימד את אמריקה לרקוד סווינג.

היו שכינו אותו "מלך הסווינג". אחרים קראו לו בחיבה "הפרופסור". הוא היה אליל המונים בעולם הג'אז הצעיר של אותם ימים, אבל גם נגן ויוצר משמעותי. אין ספק שנגן הקלרניט הלבן הזה, עניין נדיר יחסית באותם ימים, הוא מהמעניינים שבענקי הסווינג המוקדמים ובתולדות הג'אז בכלל.

מי שנולד כבנימין דוד גודמן, גדל בשכונות העוני של שיקגו, בן להורים שהיגרו מרוסיה שהיה לנגן קלרינט יהודי אמריקאי. בבגרותו הוא הפך למנצח על תזמורת ביג בנד מצליחה.

גם כמנצח וגם כנגן קלרניט מוכשר, היה בני גודמן כל כך פופולרי בשנות ה-30 וה-40, עד שזכה לכינוי "מלך הסווינג".

בתולדות הג'אז זוכרים אותו כמנצח ומנהיג של ביג בנד מצליחה, אבל גם כשהסווינג ירד, הוא לא ירד איתו או יצא מהאופנה. להיפך, גודמן צעד עם הזמן והתנסה בביבופ, הסגנון שהחליף אותו, הירבה לעשות ולבצע עיבודי ג'אז ליצירות קלאסיות ולנסות אפילו את סגנון ה-Cool Jazz, אחיו הסגנוני הרגוע והנינוח של הביבופ.

אם נחזור רגע לסווינג, הסגנון שאותו הזניק גודמן למעמד של שיגעון לאומי, הוא היה סגנון מוסיקלי שחיבר והיווה מעין שלב ביניים, בין סגנונות הג'אז והבלוז הוותיקים יותר, לבין הרוקנ'רול הצעיר שיוולד אחריו. בין השנים 1935 ל-1946, היה הסווינג לסגנון המוסיקלי החם במקלטי הרדיו בארצות הברית ומבצעיו היו בדרך כלל תזמורות גדולות יחסית, שנקראו, כמה צפוי, Big Bands.

מקומו מובטח לו בתולדות הג'אז. גודמן הוביל אז את אחת התזמורות החשובות והמפורסמות בתולדות הג'אז. כמנהיג תזמורת ביג-בנד מצליחה ונגן קלרינט ג'אז מוערך, הוא נחשב בזמנו לאחד מהמובילים בתחום. הוא ניצב בשורה הראשונה של מנצחי הביג בנדס, ביחד עם שמות כמו קאונט בייסי ודיוק אלינגטון. הם נחשבים עד היום, אגב, לשלושת מנהיגי התזמורות הגדולים והחשובים בתולדות הג'אז.


הנה סיפורו של בני גודמן וכיצד התפרסם בשנות ה-30:

https://youtu.be/IQvA2L_DL6w


תזמורתו של בני גודמן ב-1937:

https://youtu.be/3mJ4dpNal_k


ב-1943, ב"מיני עם הכסף":

https://youtu.be/prnS5URkyc8


ב-1980 עם "סוויט ג'ורג'יה בראון":

https://youtu.be/0jE2g055zRA


סיינט לואיס בלוז:

https://youtu.be/45Kx4KzfMn0


והופעתו האחרונה בקטע המפורסם "Lady be Good":

https://youtu.be/prmf5tDgf3k

כינו אותה "ליידי דיי" אבל בילי הולידיי (Billie Holiday) היא בכלל בת עניים שחורה. עוד לפני שהייתה לגברת הראשונה של הג'אז, היא נאלצה לעבוד בכמעט כל עבודה משפילה כדי להתקיים. עם אונס בגיל 11, עבודה בזנות כבת 14 וכליאה בכלא בהמשך נעוריה, לא פלא שהיא הגיעה לשימוש מתמיד בסמים. עובדה זו אולי תרמה ליצירתה, אבל עלתה לה באיכות חייה ובחיים עצמם.

מדהים כיצד מצליחה ילדות קשה במיוחד ליצור אמנית שלא מתפשרת ביצירתה, גם כשחייה הם רכבת הרים של התרחשויות עולות ויורדות בטירוף.

מי שתהיה לגדולת זמרות הג'אז ותהפוך סגנון עממי וכמעט אזוטרי למעמד של אמנות כל אמריקאית מוערכת, הייתה בתה של עוזרת בית ענייה מבולטימור. אימה שעבדה על הרכבות ונסעה למרחקים הותירה את הילדה לטיפולה של קרובת משפחה. זו נהגה בה בגסות ולא פעם ממש באכזריות. בגיל 9 הילדה כבר עמדה בפני שופט ונשלחה למוסד לילדים עבריינים.

בהמשך שבה אימה ובילי עוברת אונס. חייה הקשים ממשיכים גם עם אימה וכשהאם עוברת לניו יורק, בילי עוברת איתה לשכונת הארלם. האם נאלצה לעבוד בזנות ובגיל 14 מצטרפת אליה גם הנערה. היא נשלחת שוב למוסד לעבריינים צעירים וכשהיא שבה לשכונה שלה, מתחילה הצעירה לשיר במועדון. מעמדה במקום הוא נמוך שבנמוכים, אבל העתיד מזמן לה גם טוב. בינתיים הגברים נוהגים בה כמו ברקדניות של המקום ואת הטיפים הם נוהגים לדחוף למקומות הכי צנועים מתחת לבגדיה.

במועדון נטלה הנערה שם במה. את שמה הפרטי היא שאלה משחקנית שאהבה, בילי. שם המשפחה שבחרה "הולידיי" הוא שם המשפחה של אביה, שזו הייתה אולי תרומתו היחידה לחייה.

אבל במועדון היה לה מזל אדיר. ערב אחד הגיע מפיק כדי לשמוע זמרת שסיפרו לו עליה שהיא שרה יפה. הזמרת הזו לא הייתה בילי. באותו ערב הזמרת ההיא לא הייתה במועדון והחליפה אותה בילי. הוא שמע. הוא נדלק. הוא החתים אותה.

בילי התפרסמה, הקליטה ודי מהר הפכה פופולרית ביותר. טובי הכותבים של הג'אז השחור כתבו לה שירים. רבים אמרו אז שהיא שינתה את טעמם המוסיקלי. היא שרה כמו כלי נגינה בתזמורת ג'אז. זה, אגב, לא היה במקרה. בשנים שלפני כן נהגה הנערה הענייה לשמוע דרך החלון את הפטיפון של השכנה שלה. היא האזינה לתקליטי הג'אז של השכנה ואהבה לחקות בשירתה את כלי הנגינה. אם תעצמו את העיניים תגלו למה היו שאמרו אז שהיא "גנבה" בשירתה את הסגנון של הסקסופונים.

אז בילי מתגלה והופכת לזמרת המועדפת על רבים מגדולי הג'אז של שנות ה-30. אחריהם מגיעות גם חברות התקליטים, שמבינות שיש כאן משהו שעוד לא היה בג'אז הווקאלי, חוץ כמובן מלואי ארמסטרונג.

די מהר מתחברת הולידיי לתזמורת הסווינג של קאונט בייסי, להופעות בכל רחבי המדינה. לא פעם היא נאלצת לפני ההופעות לצבוע את פניה, כדי להיות יותר שחורה ממה שהיא. המעמד, לפחות במדינות הדרום, כנראה מחייב. בהמשך היא אף ערכה, כחלק מהתזמורת, דו-קרב תזמורות עם התזמורת שליוותה את ידידתה ויריבתה הגדולה אלה פיצג'רלד. המסקנות לגבי המנצחת שנויות עד היום במחלוקת. היו עיתונים שהכתירו את האחת ואחרים את השנייה.

אבל בילי פוטרה מהתזמורת של קאונט בייסי לא הרבה אחרי כן. הסיבה לא ברורה. היו שטענו שלא הייתה מקצועית ואחרים אמרו שסרבה לשיר שירים שלא אהבה. מכאן היא מתחברת לתזמורת לבנה והייתה בכך לזמרת השחורה הראשונה בתולדות ארה"ב הגזענית של אותם ימים, שמופיעה עם תזמורת של לבנים. במקומות רבים בסיבובי ההופעות, כשנגני התזמורת לנו במלונות ללבנים בלבד, נאלצה הזמרת השחורה ללון באוטובוס.

גם הסיפור הזה מסתיים ובילי הולכת ושוקעת בסמים. היא מתחתנת עם טרומבוניסט שמנצל אותה ורודה בה והיה הראשון בסדרה של גברים שנוהגים בה בגסות. במקביל הולך כספה לסמים ולאימה, שמהמרת בסכומי כסף גדולים מההכנסות של בתה הזמרת.

בילי גם מבצעת לראשונה את שיר המחאה "פרי מוזר", שגורם בכל הופעה שלה ליציאה של חלק מהקהל כי הוא הופך אותה בעיני אותם אנשים ל"פסימית ולא מבדרת ". מצד שני, היא הופכת לדמות מופת במאבק לשוויון השחורים באמריקה.

במשפט שנערך לה על אחזקת ושימוש בסמים היא מודה ונכלאת לשנה שלמה. אבל בילי לא מצליחה להיגמל וכשהיא משתחררת, קולה הולך ונסדק. בכל זאת היא ממשיכה להופיע, עד מותה הפתאומי, כנראה מהתאבדות, ב-1957.

הולידיי, שבחרה בדרך הבלוז ולא התפתתה לביבופ כמו פיצג'רלד למשל, נחשבת למלכת הבלוז. ללא הכשרה מוסיקלית כלשהי, אך עם אהבה אדירה לשיר, צמחה בילי מהמועדונים הצפופים והאפלים של ניו יורק והפכה מלכה. על מי שממש לא חיה כמו "ליידי", אמר הסקסופוניסט האגדי לסטר יאנג, שה"ליידי שרה בלוז". יפי קולה וסגנונה נערץ עד היום. גם אם חייה היו קשים ועצובים, היא הרחיבה את אפשרויות הקול הנשי ושברה את המגבלות לטובת קריירה מדהימה ומורשת קולית אדירה.


הנה סיפורה של בילי הולידיי:

https://youtu.be/Nfl4fFKrLtw


שרה עם לואי ארמסטרונג:

https://youtu.be/x6RwSsHSIfs


השיר "הגבר שלי" (My Man):

https://youtu.be/IQlehVpcAes


לבדה:

https://youtu.be/N0aaZnxnkEo


עם קאונט בייסי:

https://youtu.be/VtKQynXZCZQ


"הגבר שלי לא אוהב אותי" (My man don't love Me):

https://youtu.be/Jf0ldEBBJhY

לואי ארמסטרונג הוא מחשובי היוצרים והמבצעים בסגנון הג'אז במוסיקה. רבים רואים בו את האיש שניסח את שפת הג' אז הבסיסית ואת המוזיקאי החשוב והמרכזי בג'אז של ניו אורלינס.

ארמסטרונג, שכינויו היה "סצ'מו", היה נגן מעולה של קורנט, סוג של חצוצרה. בעת שחלה פעם ולא יכול היה לנגן, החל לואי לשיר. למרבה ההפתעה, בעיקר שלו, הוא הפך לזמר ג'אז מפורסם ונערץ בכל העולם. הוא הרבה להופיע, בכל העולם, מה שהפך אותו לאמן הג'אז הכי מוכר ולסוג של שגריר אמריקאי בעולם כולו.

מוזיקלית, ארמסטרונג היה גאון. נגן בעל טיימינג מטורף, איש שהגאונות שלו בנגינה על הזמן היא דבר שנגני ג'אז מעריצים ורואים בו מתת-אל. גם בניית המשפטים המוסיקליים שלו, מה שקרוי "פרייזינג", היא מדהימה.

כיום, לואי ארמסטרונג נחשב בעיני רבים למוסיקאי הג'אז המפורסם והחשוב ביותר בתולדות הג'אז.


הנה כתבה קצרה על האיש עם חצוצרת הזהב (בעברית):

https://youtu.be/B0v-R224ZyY


סיפור חייו של לואי ארמסטרונג:

https://youtu.be/sIILBeUrYLk


בהופעה עם דיזי גילספי ב-1952:

https://youtu.be/vWjBZ8ZmI4s


השיר המפורסם "הלו דולי" בביצוע לואי ארמסטרונג:

http://youtu.be/kmfeKUNDDYs


עם בילי הולידיי:

https://youtu.be/x6RwSsHSIfs


דואט של לואי ארמסטרונג עם כוכב הקולנוע דני קיי:

http://youtu.be/jm6ktYq0Yxk


מצגת וידאו עם סיפור חייו:

http://youtu.be/fr5CbstQZ24


מחווה נהדרת לאחד מלהיטיו הגדולים:

https://youtu.be/ddLd0QRf7Vg


וסרט תיעודי קצר על גדולתו של לואי:

https://youtu.be/BYvmFTUMaSo?long=yes

דיוק אלינגטון (Duke Ellington) הוא ממוסיקאי הג'אז החשובים בתולדות הג'אז ורבים רואים בו את גדול מלחיני ארצות הברית.

אלינגטון היה אחד המלחינים האמריקאים הפוריים במאה ה-20. במהלך הקריירה שלו, שהתפרסה על פני 50 שנה, הוא נודע כמי שכתב כ-2,000 קטעי ג'אז ויצירות שונות.

אלינגטון נחשב למלחין האמריקאי הפורה ביותר בכל הזמנים. הוא הלחין הכל, החל משירים ומוסיקה לריקודים, דרך יצירות ג'אז, מוסיקה למחזות-זמר ולקולנוע ועד למוסיקה דתית.

הוא נולד בשנת 1899 בוושינגטון וכבר בגיל 7 החל לנגן פסנתר. אלינגטון עבר לניו יורק בהמלצת פסנתרן הג'אז פטס וולר ובהדרגה הפך מנגן בתזמורות ג'אז של אחרים לבעל תזמורת קטנה משלו, שהלכה וגדלה. האיש עתיד להפוך את התזמורת הזו ל"כלי הנגינה שלו" ולדייק אותה עד שהגיעה לכמעט שלמות, דוגמה ומופת לביג בנד של ג'אז.

בשנות ה-30 החל ההרכב שלו להופיע ב"מועדון הכותנה" בשכונת הרלם ושם זכה להצלחה רבה וכתב מאות להיטים. הוא התפרסם בסגנון הג'ונגל המקורי שהמציא, מעין חיקוי של קולות חיות הג'ונגל. כך הפך לאגדה והביא הרבה כבוד לעולם הג'אז. בשנות ה-50 הוא החל להופיע ברחבי העולם וביסס הצלחה בינלאומית מרשימה.

מאז ומתמיד נחשבה המוסיקה שלו מעודנת ואצילית משהו, מה שהיקנה לו את התואר "דיוק", דוכס. אך היא גם הייתה מאד חכמה ואינטלקטואלית ומהלכיו ההרמוניים, שאותם למד בעצמו, היו מרתקים שלא לומר גאוניים.

אבל בשנות חייו האחרונות, בעקבות מות אמו האהובה, דיוק חווה טלטלה רוחנית. הוא מרבה בשלב זה של חייו, לכתוב טקסטים רוחניים ומוסיקה דתית.

אלינגטון השאיר אחריו קטעי ג'אז מפורסמים, סטנדרטים דוגמת "סאטין דול", "מוד אינדיגו" וכמובן "Take the 'A' Train", אולי גדול להיטיו. הוא כתב אותו ביחד עם בילי סטרייהורן, הפסנתרן השני בתזמורת שלו, שהיה גם הוא מלחין ג'אז מעולה.

אלינגטון נהג להלחין בכל מצב ומקום אפשרי. הוא יכול היה לכתוב בנסיעה, במיטה, בהמתנה להופעה ובטיסה. הוא נהג לכתוב במהירות את הרעיונות המוסיקליים הבסיסיים ליצירותיו ובהמשך, ליד הפסנתר, נהג להרחיבם לקומפוזיציות שלמות ולעיבודים לתזמורת כלי הנשיפה כולה.

כשדיוק אלינגטון נפטר ב-1974 איבד עולם הג'אז את אחד מגדולי היוצרים והמנהיגים שלו. לאורך כל הקריירה שלו, זכה דיוק בפרסים ותארים רבים ומכובדים.

אבל הוא זכור כמי שבנוסף לפעילותו המוסיקלית המרשימה, היה גם לוחם גדול למען זכויות השחורים בארצות הברית. הרי הוא בעצמו היה הדוגמה המושלמת לכך שאדם שחור יכול להגיע אל הפסגה בכל תחום שיבחר, מבלי להרכין ראש אל מוח אדם לבן כלשהו.


הנה סיפור חייו של דיוק אלינגטון:

https://youtu.be/iIp0SDrlYQc


אחד מלהיטיו הגדולים - זה לא שווה פרוטה אם אין בזה סווינג!

https://youtu.be/qDQpZT3GhDg


טייק דה איי טריין - עוד פנינת ג'אז של אלינגטון:

https://youtu.be/cb2w2m1JmCY


ביצוע מתקופה מאוחרת יותר:

https://youtu.be/D6mFGy4g_n8


"בובת משי" (Satin Doll):

https://youtu.be/wTFPV1pk654


וסרט תיעודי עם תיעוד מסע הופעות של דיוק אלינגטון ב-1967:

https://youtu.be/swvEsprdrh0?long=yes?t=10s