שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
כיצד הפך ארט טייטום לוירטואוז הג'אז הגדול?
מספרים על הפסנתרן פטס וולר שגילה פעם שארט טייטום נכנס למועדון ג'אז שבו הוא ניגן. וולר, פסנתרן מדהים בפני עצמו, הציג את טייטום בספונטניות לקהל "אני רק פסנתרן, אבל הערב אלוהים נמצא בבית!"
ואכן, ארט טייטום, או ארט טאטום (Art Tatum), היה ככל הנראה וירטואוז הפסנתר הגדול בתולדות הג'אז. מי שקאונט בייסי יכנה "הפלא השמיני של העולם" אילתר וניגן בפסנתר בשליטה טכנית מוחלטת והפך לאגדה בלתי נתפסת בחייו. הפסנתרן הקלאסי האגדי ולדימיר הורוביץ תיאר אותו פעם כגדול הפסנתרנים בעולם, אבל גדול הפסנתרנים בכלל, לא רק בג'אז!
הוא לא טעה. מספרים שכשהפסנתרן אוסקר פיטרסון, עוד אושיית פסנתר ג'אז בלתי נשכחת, שמע את ארט טייטום בצעירותו, הוא הפסיק לנגן חודשיים. אחר כך הפך לתלמידו ואמר עליו שהוא נגן הג'אז הגדול ביותר אי-פעם. במהלך חייו הפך טייטום למורה של גאון ג'אז נוסף, תלוניוס מונק. רבים אומרים שסגנון הביבופ בג'אז, שהוא היה מהתורמים העיקריים ללידתו, הושפע במיוחד מהטכניקה והמקצבים המורכבים והמהירים שבסגנון הנגינה של טייטום.
אם להביט אחורה על חייו, כל אלו הם הישגים ממש לא רעים למי שסבל בילדותו מקטרקטים שהפכו אותו כמעט עיוור. אבל די מהר טייטום התגלה כילד פלא מוסיקלי. מי שכבר בגיל שלוש לימד את עצמו לנגן משמיעה, תוך שהוא מאזין לקטעי נגינה שהוקלטו על סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי, למד לנגן כך יצירות שנכתבו במקור לשני נגנים. האגדה מספרת שהוא למד לנגן את כל התפקידים של יצירות לארבע ידיים, על ידי שנגע בקלידיו הלחוצים של הפסנתר האוטומטי. שליטתו בכל אחת משתי ידיו הייתה זהה. "אין דברים כאלה", יאמר לכם כל פסנתרן...
כך פיתח ארט טייטום סגנון נגינה מהיר במיוחד, וירטואוזי ועשיר, אבל גם מוסיקלי להפליא ומפוצץ בכישרון. רשמית, הסגנון שלו היה הסטרייד פיאנו, אבל ההרמוניות והטכניקה שלו היו כה משוכללים, עד שניגן בכל סגנון שבו בחר בצורה מושלמת. בתוך מערבולות הצלילים העשירות יכולת לשמוע אינספור קישוטים, מהלכים הרמוניים וכמו-פוליפוניים מרהיבים, ציטטות מחוכמות של פראזות ג'אז שבאות בהקשרים מפתיעים, שינויי קצב ופוליריתמיקה - מוחו פעל במהירות שאינה אנושית והידיים שלו דיברו את המוסיקה באופן שאיש לא הצליח להבין, בטח לא בזמן אמת או בשמיעה ראשונה.
אם כבר לקשור אותו לעצים גבוהים, לרבים הוא הזכיר את האגדות על העץ הכי גבוה בתולדות המוסיקה - אלו שסופרו על יוהאן סבסטיאן באך, לא פחות...
טייטום היה עילוי. כשהגיע לניו יורק ב-1932 והחל להקליט, אנשים לא האמינו שאת קטעי הסולו המבריקים שהקליט, כולל יצירת המופת "רג הנמר", ניגן פסנתרן אחד בלבד...
כשהוא החל להופיע במועדוני הג'אז הנחשבים של רחוב 52 בניו יורק, אנשים עמדו בתור לשמוע את הפלא השחור והמוצלח של הג'אז הפסנתרני. גם השלישייה שהקים הייתה להרכב נודע ובשנות ה-50 כל מוסיקאי ג'אז שהחשיב את עצמו ניסה לנגן עם אגדת הפסנתר שהוא היה.
בקיץ 1956 מת ארט טייטום ועולם הג'אז נפרד מענק שלא היה כמותו על הפסנתר. סכמו את הדברים היטב מילותיו של עוד מעריץ, שגם הוא עצמו נחשב מגדולי פסנתרי הג'אז אי פעם, הרבי הנקוק. הוא אמר פעם ש"איש אינו יכול להשתוות לארט טייטום". אם לומר את האמת, מי בכלל ניסה...
זה היה ארט טאטום:
https://youtu.be/JycfQd9nk9M
"יסטרדייז" שהוא מבצע כאן מדגים מהו וירטואוז ג'אז:
https://youtu.be/D9Cs_zb4q14
בג'אם מהסרט "הדורסים המופלאים":
https://youtu.be/mVuE0ywwBO0
גרסת הג'אז לוואלס בדו דיאז מינור של שופן:
https://youtu.be/ke2_qob16ls
והוא היה המורה של ענק נוסף, אוסקר פיטרסון שכאן עושה מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ולדבוז'אק:
https://youtu.be/qYcZGPLAnHA
הוא ידע גם להתרגע, כמו ב"All the things you are" עם הסקסופוניסט בן וובסטר:
https://youtu.be/eAuR9Bl4UHY
צונאמי של צלילים מדויקים להפליא - "רג הנמר" (Tiger Rag) העילאי של טייטום הצעיר:
https://youtu.be/xu7UP4wdn7I
מהו סגנון הביבופ בג'אז?
זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.
זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.
איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.
הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.
אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.
האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.
גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.
סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.
מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.
כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.
כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הנה הביבופ:
https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s
אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM
צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:
https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s
דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:
https://youtu.be/30LDSn5uioA
ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:
https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s
במה נודע אוסקר פיטרסון?
הוא היה השד של פסנתר הג'אז. ענק עדין, גם בג'אז וגם בממדי גופו, עם צליל קל כמו נוצה, רך כמו חמאה, מהיר כמו חללית ומבריק כמו ציפוי הלכה הנוצץ של הפסנתר שלו. לא היו הרבה פסנתרנים עם טכניקה מושלמת כמו שלו, תפיסה הרמונית כל כך מדויקת ונגינת ג'אז כל כך מלאת חיים ואנרגיה.
זהו אוסקר פיטרסון (Oscar Peterson), מוסיקאי שהטכניקה המושלמת והמהירות המהוקצעת שלו מעולם לא החליפו טיפול מסוגנן ומלא כבוד למוטיבים המלודיים ולמשפטים המפוסקים היטב שבנה בסולואים שלו בזמן אמת.
בילדותו הוא החל לנגן דווקא בחצוצרה, אבל לאחר שחלה בשחפת הוא עבר לנגן בכלי שהיה אמנם פחות אהוב עליו, אבל מרגע שהתמקד בו הוא צמח והיה לתלמיד חרוץ.
האגדה מספרת שבנערותו הוא שמע את הטכניקה המטורפת של ארט טייטום, אולי הפסנתרן הגדול והמיומן בתולדות הג'אז. הוא נכנס להלם, פשוטו כמשמעו ובמשך חודשים אוסקר הצעיר לא הצליח להביא את עצמו לנגן בפסנתר.
אבל ההלם התחלף בגאווה. טייטום בחר בו והיה לו העונג והטירוף ללמוד ולצקת מים על ידיו של "אלוהי פסנתר הג'אז", כמו שטייטום כונה לא פעם. תחת הרושם האדיר של המאסטר הווירטואוזי והטכניקה המושלמת שלו, הלך וצמח פטרסון, כשגם הוא מעצב סגנון מהיר, מעודן, מעמיק וחזק משלו.
סווינג, ביבופ או בלוז - ענק הג'אז המתהווה החל לטפל נהדר בכל סגנון שבו נגע. עם מעל 200 אלבומים וטריו אגדי משלו, שדרכו עוברים המון נגנים מעולים אבל הוא תמיד במרכזו, אוסקר דייק גם את היכולת המלודית הנפלאה והייחודית כל כך שלו.
את טייטום מכירים כיום יותר חובבי הג'אז המעמיקים ופחות חובבי ג'אז מזדמנים. שמו של אוסקר פיטרסון, לעומת זאת, מוכר מאז מותו גם לחובבים קלים ומתחילים. כמו מורהו הווירטואוז, הוא עומד בשורה אחת עם גדולי הג'אז. ב-1984 הוא זכה בפרס ונכנס ל"היכל התהילה של הג'אז", בדיוק 20 שנה אחרי שנבחר להיכל המורה הנערץ שלו.
הנה סיפורו של אוסקר פיטרסון:
https://youtu.be/o1kkryclFiM
כמו מורה שלו ארט טאטום, הוא היה וירטואוז פסנתר אמיתי:
https://youtu.be/vxB-LbcZITU
היצירה "On Green Dolphin Street":
https://youtu.be/VZOGy1Ctd3w
עם ההרכב שלו ב"Caravan" של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/08ye6b7omO8
מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ביצוע מפואר של "Body and Soul" (גוף ונפש):
https://youtu.be/Vf0LOc49fX0
"בובת משי" (Satin Doll) בביצוע שלישייתו של פיטרסון:
https://youtu.be/oYjB_j8EjKA
ואוסקר פיטרסון עושה היכרות עם הסינטסייזר:
https://youtu.be/FI-4HNQg1JI
ארט טייטום
מספרים על הפסנתרן פטס וולר שגילה פעם שארט טייטום נכנס למועדון ג'אז שבו הוא ניגן. וולר, פסנתרן מדהים בפני עצמו, הציג את טייטום בספונטניות לקהל "אני רק פסנתרן, אבל הערב אלוהים נמצא בבית!"
ואכן, ארט טייטום, או ארט טאטום (Art Tatum), היה ככל הנראה וירטואוז הפסנתר הגדול בתולדות הג'אז. מי שקאונט בייסי יכנה "הפלא השמיני של העולם" אילתר וניגן בפסנתר בשליטה טכנית מוחלטת והפך לאגדה בלתי נתפסת בחייו. הפסנתרן הקלאסי האגדי ולדימיר הורוביץ תיאר אותו פעם כגדול הפסנתרנים בעולם, אבל גדול הפסנתרנים בכלל, לא רק בג'אז!
הוא לא טעה. מספרים שכשהפסנתרן אוסקר פיטרסון, עוד אושיית פסנתר ג'אז בלתי נשכחת, שמע את ארט טייטום בצעירותו, הוא הפסיק לנגן חודשיים. אחר כך הפך לתלמידו ואמר עליו שהוא נגן הג'אז הגדול ביותר אי-פעם. במהלך חייו הפך טייטום למורה של גאון ג'אז נוסף, תלוניוס מונק. רבים אומרים שסגנון הביבופ בג'אז, שהוא היה מהתורמים העיקריים ללידתו, הושפע במיוחד מהטכניקה והמקצבים המורכבים והמהירים שבסגנון הנגינה של טייטום.
אם להביט אחורה על חייו, כל אלו הם הישגים ממש לא רעים למי שסבל בילדותו מקטרקטים שהפכו אותו כמעט עיוור. אבל די מהר טייטום התגלה כילד פלא מוסיקלי. מי שכבר בגיל שלוש לימד את עצמו לנגן משמיעה, תוך שהוא מאזין לקטעי נגינה שהוקלטו על סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי, למד לנגן כך יצירות שנכתבו במקור לשני נגנים. האגדה מספרת שהוא למד לנגן את כל התפקידים של יצירות לארבע ידיים, על ידי שנגע בקלידיו הלחוצים של הפסנתר האוטומטי. שליטתו בכל אחת משתי ידיו הייתה זהה. "אין דברים כאלה", יאמר לכם כל פסנתרן...
כך פיתח ארט טייטום סגנון נגינה מהיר במיוחד, וירטואוזי ועשיר, אבל גם מוסיקלי להפליא ומפוצץ בכישרון. רשמית, הסגנון שלו היה הסטרייד פיאנו, אבל ההרמוניות והטכניקה שלו היו כה משוכללים, עד שניגן בכל סגנון שבו בחר בצורה מושלמת. בתוך מערבולות הצלילים העשירות יכולת לשמוע אינספור קישוטים, מהלכים הרמוניים וכמו-פוליפוניים מרהיבים, ציטטות מחוכמות של פראזות ג'אז שבאות בהקשרים מפתיעים, שינויי קצב ופוליריתמיקה - מוחו פעל במהירות שאינה אנושית והידיים שלו דיברו את המוסיקה באופן שאיש לא הצליח להבין, בטח לא בזמן אמת או בשמיעה ראשונה.
אם כבר לקשור אותו לעצים גבוהים, לרבים הוא הזכיר את האגדות על העץ הכי גבוה בתולדות המוסיקה - אלו שסופרו על יוהאן סבסטיאן באך, לא פחות...
טייטום היה עילוי. כשהגיע לניו יורק ב-1932 והחל להקליט, אנשים לא האמינו שאת קטעי הסולו המבריקים שהקליט, כולל יצירת המופת "רג הנמר", ניגן פסנתרן אחד בלבד...
כשהוא החל להופיע במועדוני הג'אז הנחשבים של רחוב 52 בניו יורק, אנשים עמדו בתור לשמוע את הפלא השחור והמוצלח של הג'אז הפסנתרני. גם השלישייה שהקים הייתה להרכב נודע ובשנות ה-50 כל מוסיקאי ג'אז שהחשיב את עצמו ניסה לנגן עם אגדת הפסנתר שהוא היה.
בקיץ 1956 מת ארט טייטום ועולם הג'אז נפרד מענק שלא היה כמותו על הפסנתר. סכמו את הדברים היטב מילותיו של עוד מעריץ, שגם הוא עצמו נחשב מגדולי פסנתרי הג'אז אי פעם, הרבי הנקוק. הוא אמר פעם ש"איש אינו יכול להשתוות לארט טייטום". אם לומר את האמת, מי בכלל ניסה...
זה היה ארט טאטום:
https://youtu.be/JycfQd9nk9M
"יסטרדייז" שהוא מבצע כאן מדגים מהו וירטואוז ג'אז:
https://youtu.be/D9Cs_zb4q14
בג'אם מהסרט "הדורסים המופלאים":
https://youtu.be/mVuE0ywwBO0
גרסת הג'אז לוואלס בדו דיאז מינור של שופן:
https://youtu.be/ke2_qob16ls
והוא היה המורה של ענק נוסף, אוסקר פיטרסון שכאן עושה מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ולדבוז'אק:
https://youtu.be/qYcZGPLAnHA
הוא ידע גם להתרגע, כמו ב"All the things you are" עם הסקסופוניסט בן וובסטר:
https://youtu.be/eAuR9Bl4UHY
צונאמי של צלילים מדויקים להפליא - "רג הנמר" (Tiger Rag) העילאי של טייטום הצעיר:
https://youtu.be/xu7UP4wdn7I
זה קרה במועדון מינטונ'ז שבמנהטן, בתחילת שנות ה-40. כאן נפגשו מספר נגני ג'אז מצוינים, כמו הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן דיזי גילספי, שביחד עם אמנים כמו ארט טייטום, תלוניוס מונק וצ'ארלי כריסטיאן, עמדו ליצור סגנון ג'אז חדש.
זה היה סגנון ה"בִּיבּוֹפּ" (BeBop), ז'אנר חדשני, מסעיר והרפתקני, משהו אחר מכל מה שחובבי הג'אז הכירו עד אז.
איש מהם לא חשב אז שזו תהיה תחילת המהפכה שתשנה את עולם הג'אז לחלוטין. שבמקום הג'אז ה"מסורתי", שעסק עד אז ב"לבדר" את הקהל, עתיד הבי בופ להפוך לז'אנר מרכזי בג'אז ולקחת את הג'אז לעולם של אמנות ויצירה.
הביבופ התבסס על הרכבים הקטנים שכונו "קומבו" וכללו מ-2 ועד 5 נגנים, בדגש על ארבעה. הוא הציג שפה מלודית והרמונית חדשה בג'אז.
אמנם מייסדיו המשיכו לאלתר על אותם סטנדרטים, שירי הג'אז והקטעים שכל ג'אזיסט מנגן ושהם עצמם ניגנו בתזמורות הביג-בנד שבהן היו חברים, אבל הם הירבו לכתוב גם קטעים מקוריים ואילתרו בצורה חופשית, מהירה ומתקדמת הרבה יותר מקודמיהם.
האילתור התבסס בביבופ על ההרמוניות ולא על המנגינה כבעבר. בביבופ נולדו אקורדים עשירים מאי-פעם, עם דרגות זרות לסולם, פיתוחים של הדרגות הבסיסיות (שנייה ורביעית) והרכבי אקורדים חדשים, כמו 9, 11 ו-13.
גם באילתורים וגם במנגינות שחיברו, פרצו אמני הביבופ את הסולמות לטובת הרבה צלילים זרים לסולם, עם מוסיקה מופשטת יותר, כרומטית ומפותלת מאד. המקצבים אופיינו בסווינג מהיר, כשתוף הבאס מנגן בסינקופות ופחות "מסודר" מתוף הבאס של הסווינג והביג בנד. המתופף גם מרבה להקיש בתוף הסנייר בחופשיות. חוץ מהתופים והבאס, שנשארו יחידים ב"החזקת הקצב", מלווים הכלים האחרים את הסולן בהדגשות ותגובות חופשיות וסינקופטיות ביותר.
סגנון "הביבופ" היה גם מוסיקלי וגם חברתי. שכן הייתה בו גם התרסה וגאווה. נוצרה שם מעין תת-תרבות שחורה, כשבצד המוסיקה החדשה של פארקר, גילספי וחבריהם, הם החלו גם לבדל את עצמם מבחינה חברתית מהנגנים הלבנים ומסגנון הנגינה שלהם. היה להם סגנון חברתי חדש, עם לבוש אופייני שכלל כובעי ברט, משקפי קרן וסלנג מיוחד. אפילו שמות היצירות שלהם נשמעו שונים מהרגיל.
מלכתחילה נתקל סגנון הביבופ בהתנגדות רבה. רבים ראו בו איום על הסדר שנוצר בג'אז, שכן בביבופ ניגנו והופיעו השחורים על הבמות ובהרכבים, ממש כמו הלבנים. זאת בניגוד לעשורים הקודמים שבהם הם הופלו לרעה לעומת נגני הג'אז הלבנים. אבל בהדרגה הלכה ההתנגדות וירדה. עד תחילת שנות ה-50, היה הביבופ לסגנון מצליח ואהוד על המוסיקאים. בהדרגה הפך מה שנולד כתנועת ג'אז מחתרתית בניו-יורק, לסגנון הג'אז המועדף על מרבית אמני הג'אז הצעירים. הוא הפך את הג'אז מעולם של בידור להמונים ומוסיקה לריקודים, לאמנות של ממש. בעשורים הבאים עתיד הביבופ להפוך לבסיס שממנו יצמחו מרבית סגנונות הג'אז המודרני.
כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים רוב נגני הג'אז. הוא גם היווה השראה לתרבות נגד נוספת, כשגיבורי הביבופ, דוגמת צ'ארלי פרקר, מיילס דיוויס ותלוניוס מונק, הפכו בעשורים הבאים לגיבוריהם של משוררי הביט והשפיעו בכך על ה"ביטניקים" של דור הביט.
כך שינה הביבופ את הג'אז והפך אותו מורכב ואינטלקטואלי מבעבר (עברית):
https://youtu.be/Os9XkxybCrs
הנה הביבופ:
https://youtu.be/NlfLBdKtemY?t=16s
אבות הביבופ, הסקסופוניסט צ'ארלי פארקר והחצוצרן האגדי דיזי גילספי:
https://youtu.be/4PiKHAEcEvM
צ'ארלי פארקר בסקסופון אלט עם אורניתולוג'י:
https://youtu.be/H00oDcOs4kM?t=6s
דיזי גילספי מספר על הולדת הביבופ:
https://youtu.be/30LDSn5uioA
ורשימה של כמה קטעים מומלצים להאזנה מהטובים של זרם הביבופ:
https://youtu.be/DPRoGqITZZw?t=3s
הוא היה השד של פסנתר הג'אז. ענק עדין, גם בג'אז וגם בממדי גופו, עם צליל קל כמו נוצה, רך כמו חמאה, מהיר כמו חללית ומבריק כמו ציפוי הלכה הנוצץ של הפסנתר שלו. לא היו הרבה פסנתרנים עם טכניקה מושלמת כמו שלו, תפיסה הרמונית כל כך מדויקת ונגינת ג'אז כל כך מלאת חיים ואנרגיה.
זהו אוסקר פיטרסון (Oscar Peterson), מוסיקאי שהטכניקה המושלמת והמהירות המהוקצעת שלו מעולם לא החליפו טיפול מסוגנן ומלא כבוד למוטיבים המלודיים ולמשפטים המפוסקים היטב שבנה בסולואים שלו בזמן אמת.
בילדותו הוא החל לנגן דווקא בחצוצרה, אבל לאחר שחלה בשחפת הוא עבר לנגן בכלי שהיה אמנם פחות אהוב עליו, אבל מרגע שהתמקד בו הוא צמח והיה לתלמיד חרוץ.
האגדה מספרת שבנערותו הוא שמע את הטכניקה המטורפת של ארט טייטום, אולי הפסנתרן הגדול והמיומן בתולדות הג'אז. הוא נכנס להלם, פשוטו כמשמעו ובמשך חודשים אוסקר הצעיר לא הצליח להביא את עצמו לנגן בפסנתר.
אבל ההלם התחלף בגאווה. טייטום בחר בו והיה לו העונג והטירוף ללמוד ולצקת מים על ידיו של "אלוהי פסנתר הג'אז", כמו שטייטום כונה לא פעם. תחת הרושם האדיר של המאסטר הווירטואוזי והטכניקה המושלמת שלו, הלך וצמח פטרסון, כשגם הוא מעצב סגנון מהיר, מעודן, מעמיק וחזק משלו.
סווינג, ביבופ או בלוז - ענק הג'אז המתהווה החל לטפל נהדר בכל סגנון שבו נגע. עם מעל 200 אלבומים וטריו אגדי משלו, שדרכו עוברים המון נגנים מעולים אבל הוא תמיד במרכזו, אוסקר דייק גם את היכולת המלודית הנפלאה והייחודית כל כך שלו.
את טייטום מכירים כיום יותר חובבי הג'אז המעמיקים ופחות חובבי ג'אז מזדמנים. שמו של אוסקר פיטרסון, לעומת זאת, מוכר מאז מותו גם לחובבים קלים ומתחילים. כמו מורהו הווירטואוז, הוא עומד בשורה אחת עם גדולי הג'אז. ב-1984 הוא זכה בפרס ונכנס ל"היכל התהילה של הג'אז", בדיוק 20 שנה אחרי שנבחר להיכל המורה הנערץ שלו.
הנה סיפורו של אוסקר פיטרסון:
https://youtu.be/o1kkryclFiM
כמו מורה שלו ארט טאטום, הוא היה וירטואוז פסנתר אמיתי:
https://youtu.be/vxB-LbcZITU
היצירה "On Green Dolphin Street":
https://youtu.be/VZOGy1Ctd3w
עם ההרכב שלו ב"Caravan" של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/08ye6b7omO8
מחווה לבאך:
https://youtu.be/GrvRiz0Idfc
ביצוע מפואר של "Body and Soul" (גוף ונפש):
https://youtu.be/Vf0LOc49fX0
"בובת משי" (Satin Doll) בביצוע שלישייתו של פיטרסון:
https://youtu.be/oYjB_j8EjKA
ואוסקר פיטרסון עושה היכרות עם הסינטסייזר:
https://youtu.be/FI-4HNQg1JI
