שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מיהו נגן הרחוב ששווה מיליונים?
מהי ההחמצה של איימי בל?
מבין אגדות הרוקנרול לדורותיהן, הסיפור על הפספוס של איימי בל (Amy Belle) הוא אולי העצוב ביותר, שלא לומר הבלתי נתפס, על החמצה שלא הייתה אמורה להתרחש בעולם המוסיקה הפופולארית. יש דברים, יהיה מי שיאמר, שפשוט לא צריכים לקרות.
האמנם? - שמעו סיפור.
זה היה ב-2004, כשהזמר הסקוטי האלמותי רוד סטיוארט, נתן הופעה חד-פעמית בבית המקדש של הרוק הבריטי, "הרויאל אלברט הול". במופע הוא ביצע את כל להיטיו הגדולים והקהל נמרח מהאיש הצעיר נצחי הזה, שלא איבד כהוא זה מהקול הצרוד שלו, מאז שנות ה-70.
כאילו שקול צרוד אמור להיעלם, אתם אומרים ודאי. אז כן - הצרידות של סטיוארט היא משהו מיוחד, לא מהעולם הזה, אבל זה כבר סיפור לערך אחר.
כך או כך, כשהגיע ללהיט האלמותי שלו, קאבר שהקליט לשיר הפולק-רוק שפרסמו ה"קרייזי הורס", בשם "I don't wanna talk about it", הוא הזמין אל הבמה זמרת לא מוכרת. הקהל לא ידע מי הבחורה האלמונית, צעירה מאד, תמירה, דקיקה ויפה, שעלתה אל הבמה והוצגה בשם איימי בל.
סטיוארט פתח במילים הסתמיות "אוקיי, הנה זה" והחל לשיר את הבית הראשון. איימי בל עמדה בצד, קצת אבודה על הבמה שבה הופיעו כל גדולי הזמר של המאה האחרונה. היא הייתה יפה להפליא אבל נבוכה, במיוחד שסטיוארט שר לה את השורה "אני יכול לומר לפי עינייך שבכית המון".
ואז הגיע הפזמון. בל פתחה את הפה וכמו בל מ"היפה והחיה" לקחה את ההזדמנות הראשונה שלה בפריים טיים ותקתקה את אחד הפזמונים המרגשים בתולדות המוסיקה הפופולארית. גם בשני היא הדהימה את הקהל בקול הבשל, בגזרה המושלמת ובחיוך היפה והנבוך להפליא שלה ואז הקהל לקח את הפזמון השלישי ושר אותו בעצמו.
ניכר שבל הייתה בעננים וכך גם הקהל, שבסוף השיר הזדקף לסטנדינג אוביישן, עמידת התרועה של קהל, שמאז ימי האימפריה הרומית נוהגים להביע באמצעותה הערכה יוצאת דופן לאמנים, אקט מרגש, במיוחד לאמן חדש, כמו שכולנו כבר יודעים מהריאליטיז של הזמרה.
רוד היה מאושר. איימי הייתה בעננים והקהל התפוצץ מעונג.
ועכשיו, ואנחנו דווקא כן רוצים לדבר על זה, נדבר על היום שאחרי. מה שקרה מאז הוא פשוט לא יאמן.
אבל קודם כל העובדות - רוד סטיוארט לא סתם עשה מעשה יפה ולקח זמרת צעירה לדואט בשיר המרגש הזה. מדובר בחוב מוסרי ישן שהוא חב לאלוהי הרוק ולצדיק בשם לונג ג'ון בולדרי, שמצא אותו בצעירותו כשהוא שר ברחוב והביא אותו לאולפן, כדי להשיק את אחת הקריירות המדהימות של המאה.
את החוב הוא החזיר כשחבר של רוד סיפר לו על איימי בל, לאחר שראה אותה מופיעה ברחוב. סטיוארט הזמין אותה לפגישה, שמע אותה ונדהם מהקול, מהאישיות וכן, גם מהיופי. סטיוארט תמיד אהב נשים יפות...
הוא החליט להכיר את ההומלסית הצעירה לקהל, באמצעות אותו דואט ב"אלברט הול". הקהל אכן התפעל. העתיד נראה של בל ולמחרת הוא אכן החל. היא הקליטה המון וניסתה לפרוץ, מאמינה שהדרכון שקיבלה אל האושר יסייע לה להגיע ולהמשיך לפלס את דרכה למעלה.
אבל הקסם, אותו קסם שהיה שם על הבמה באלברט הול, לא הצליח לעבוד. איימי בל, מסתבר, זכתה רק באותן 15 דקות של תהילה. עוד ניסיון ועוד אחד והיא נאלצה בהדרגה לשוב אל מופעי הרחוב, בעיקר כדי להתפרנס אבל גם כדי שיקשיבו לה. תעשיית המוסיקה לא פינתה לה מקום.
אותו קליפ עם סטיוארט, אגב, כבר נושק בזמן הכתיבה ל-25 מיליון צפיות, אבל הקריירה של בל זוכה בקושי לכמה עשרות צפיות בכל הופעה ברחוב. אז כן, סוף סוף אפשר לדעת למה נשבר הלב במילים של השיר ההוא. אותו לב נשבר כי בעולם של כל כך הרבה זמרי אינסטנט, בינוניים וחסרי השראה, באה בחורה מהרחוב, לוקחת את האלברט הול ולא מצליחה לעשות את זה שוב, אפילו לא באולמות קטנים. עצוב.
הנה איימי בל מתארחת אצל רוד סטיוארט:
https://youtu.be/w46bWxS9IjY
כנראה איימי בל בימים שלפני - בתחנת המטרו:
https://youtu.be/ueW6gDMv7JE
שרה סולו עם גיטרה:
https://youtu.be/aEG4jO8ZZb8
קליפ סולו שהוציאה ולא התרומם:
https://youtu.be/luzY53Btmc0
גרסת הסולו שהוציאה לשיר ההוא לא עזרה גם היא:
https://youtu.be/owXb8Pqc0tE
הנה הגרסה המקורית לשיר הנפלא הזה:
https://youtu.be/AR3Al4hPKYs
ושלמה ארצי, שעשה מחווה דומה לעטרה:
https://youtu.be/7E2R2YQA_1I
איפה נמכרו ברחוב בגרושים ציורים ששווים הון?
בנקסי הוא אמן הגרפיטי החשוב והמוכר בעולם. יצירותיו נמכרות בעשרות ומאות אלפי דולרים. הוא נערץ מאד בניו-יורק ורבים מחשיבים את עבודות הגרפיטי שלו כיצירות חשובות ומזדרזים להנציחן בצילומים, לפני שיימחקו על ידי בעלי הנכסים שעליהם הוא מצייר את הגרפיטי שלו (בעלי הנכסים החכמים באמת משאירים את נכסי האמנות הללו, שמעלים מיד את שווי הבניין שלהם, או מפרקים את הקיר ומוכרים אותו עם הציור במאות אלפי דולרים).
אבל כשבנקסי פתח בחשאי דוכן ברחוב בניו יורק ולמכור את יצירותיו ב-60 דולרים בלבד, מבלי לספר מיהו ומה שווי היצירות שהוא מוכר, הוא עורר את הדיון הקבוע על מקומו של הכסף באמנות והשווי האמיתי של היצירה האמנותית, כשלא יודעים מי יצר אותה.
בנקסי, שם העט של הצייר ואמן הרחוב, שהוא גם פעיל חברתי, הוא שם שמוכר יצירות לאספנים, על אף שזהותו האמיתית לא ידועה. כשאמן בסדר גודל כזה מחליט למכור בסכומים זעומים את יצירותיו ורק 6 אנשים רוכשים אותן, הוא מצליח להראות עד כמה שווי האמנות תלוי בשמו של היוצר ובמה שאנו יודעים עליו, על הצלחתו ועל שווי עבודותיו.
הנה הדוכן עם הרישומים החתומים של בנקסי וכמה מעט מהם נמכרו:
http://youtu.be/7mxJT2uXtrE
האישה ברת המזל שקנתה תמונות של בנקסי באותה מכירה ברחוב:
https://youtu.be/D0ajKa5GGy0
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
מהו הציור של בנקסי שנגרס וערכו האמיר?
העולם משתאה בכל פעם שבנקסי עושה מעשים יצירתיים של אמנות ומחאה, מה שכבר זכה לכינוי "בינקסוס" של הממסד. אבל המעשה האחרון הוא אחד היצירתיים שבהם ואחד המושקעים והמחושבים של אמן מתריס ומתוחכם, שהפך כבר מזמן מעוד אמן רחוב לתופעה תרבותית בינלאומית.
הסיפור נראה בהתחלה כמתיחה, או עוד משהו משעשע ותו לא, שעושה האמן וגאון השיווק הבריטי בנקסי. אבל האיש הכין את האקט האמנותי-הצהרתי הזה במשך שנים רבות.
האירוע התמצה בכך שבדיוק ברגע שבו הסתיימה מכירה פומבית של גרסת הקנווס של אחד הציורים המוכרים שלו, "הנערה עם הבלון האדום", בסכום של 1.4 מיליון דולר, התחיל לפתע הציור המדובר להיגרס אל תוך המסגרת שלו. המגרסה הותקנה במסגרת שנים לפני כן ופשוט "המתינה" להוראה בשלט רחוק. הציור היקר הפך לפיסות נייר גרוסות היטב...
ההלם על פני הנוכחים באולם המכירות הפומביות היה עצום. מבחינתם מדובר בחילול הקודש. כשיצירת אמנות יקרה כל כך, מחוללת באופן כה בוטה ולעגני - לכסף ולקהילת המחזיקים בו, זה כבר יותר מדי. החתרנות היא עניין אחד, אבל הלעג והבוז שרוחש האמן הסודי הזה כבר שנים לכסף, לממסד, לעשירים ולסוחרי האמנות, כולם הגיעו כאן לשיא.
רבים שאלו מה יקרה עם המכירה. האם היא תבוטל, כמו שכל קונה לא מרוצה היה עושה? - אבל הקונה הודיעה שלא זו בלבד שהיא אינה נסוגה מהקנייה, אלא שהיא שמחה בה מאד. מדובר בקונה חכמה מאד. שוויו של הציור הגרוס, לאחר הגריסה, לא זו בלבד שלא ירד אלא להיפך. השווי שלו גדל בעוד 7 מיליון דולר וזה ודאי ימשיך כך גם בעתיד. הסיפור, אתם כבר יודעים, שווה לעתים יותר מהדבר עצמו. גם באמנות.
הנה סיפורו של הוונדליזם היקר בהיסטוריה של האמנות:
https://youtu.be/2kTwpOxEgzM
דיווח בטלוויזיה על הציור הנגרס של בנקסי:
https://youtu.be/GM4s_VdHJxE
ההקשר של הציור הזה:
https://youtu.be/X-6jMi4e-0Q
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
אמנות מחוץ להקשר
מי נגן הכינור שניגן במטרו ומה הוא הראה?
מיהו נגן הקונצרטים העולמי שניגן ברכבת התחתית?
הכנר האמריקאי הנערץ ג'ושוע בל (Joshua Bell), מהכנרים הטובים בעולם, רצה לבדוק משהו על אמנות והערכה. בל התחזה לנגן רחוב, נעמד בתחנת רכבת סואנת בוושינגטון עם כינור יקר מאד וגילה שעל אף שניגן 6 יצירות גאוניות של באך במלואן ובאיכות עילאית של נגינה. רוב האנשים המבוגרים שעברו לידו אפילו לא עצרו לידו. חלקם הגדול גם לא שם לב שמישהו מנגן. רק ילד בן 3 גילה עניין רב אבל אימו סחבה אותו במהירות משם. עוד כמה ילדים גם הם הקשיבו ורק אדם אחד מבוגר זיהה אותו.
תוצאות הניסוי של בל העלו כמה מספרים מעניינים:
- בסביבות 1,100 איש חלפו על פניו מבלי לשים אליו.
- רק 27 אנשים מתוכם ששמו לו מטבע בצלחת (הסכום ש"הרוויח" בל במהלך 45 דקות של נגינה היה כ-32 דולר), רובם מבלי לעצור..
- רק שבעה אנשים נעצרו להאזין לנגינתו למשך דקות אחדות!
הניסוי הזה הראה שהערכה ליצירות אמנות גדולות ולאמנים דגולים היא דבר שתלוי בהקשר שלו. אותה יצירה יכולה לזכות להערכה אחרת באולם הקונצרטים או בתערוכה, לעומת תחנת רכבת תחתית או באמצע הרחוב.
הנה הסיפור על הרסיטל שאיש לא עצר לשמוע בסאבוויי של וושינגטון:
https://youtu.be/BJhZ0J3bIYc
ללא הפרעה - "קונצרט הרחוב" של נגן הכינור ג'ושוע בל במטרו:
https://youtu.be/LZeSZFYCNRw
וג'ושוע בל מנגן קונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי באולם קונצרטים:
http://youtu.be/7C-ukopBX6g
מיהו נגן הקונצרטים העולמי שניגן ברכבת התחתית?
הכנר האמריקאי הנערץ ג'ושוע בל (Joshua Bell), מהכנרים הטובים בעולם, רצה לבדוק משהו על אמנות והערכה. בל התחזה לנגן רחוב, נעמד בתחנת רכבת סואנת בוושינגטון עם כינור יקר מאד וגילה שעל אף שניגן 6 יצירות גאוניות של באך במלואן ובאיכות עילאית של נגינה. רוב האנשים המבוגרים שעברו לידו אפילו לא עצרו לידו. חלקם הגדול גם לא שם לב שמישהו מנגן. רק ילד בן 3 גילה עניין רב אבל אימו סחבה אותו במהירות משם. עוד כמה ילדים גם הם הקשיבו ורק אדם אחד מבוגר זיהה אותו.
תוצאות הניסוי של בל העלו כמה מספרים מעניינים:
- בסביבות 1,100 איש חלפו על פניו מבלי לשים אליו.
- רק 27 אנשים מתוכם ששמו לו מטבע בצלחת (הסכום ש"הרוויח" בל במהלך 45 דקות של נגינה היה כ-32 דולר), רובם מבלי לעצור..
- רק שבעה אנשים נעצרו להאזין לנגינתו למשך דקות אחדות!
הניסוי הזה הראה שהערכה ליצירות אמנות גדולות ולאמנים דגולים היא דבר שתלוי בהקשר שלו. אותה יצירה יכולה לזכות להערכה אחרת באולם הקונצרטים או בתערוכה, לעומת תחנת רכבת תחתית או באמצע הרחוב.
הנה הסיפור על הרסיטל שאיש לא עצר לשמוע בסאבוויי של וושינגטון:
https://youtu.be/BJhZ0J3bIYc
ללא הפרעה - "קונצרט הרחוב" של נגן הכינור ג'ושוע בל במטרו:
https://youtu.be/LZeSZFYCNRw
וג'ושוע בל מנגן קונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי באולם קונצרטים:
http://youtu.be/7C-ukopBX6g
מבין אגדות הרוקנרול לדורותיהן, הסיפור על הפספוס של איימי בל (Amy Belle) הוא אולי העצוב ביותר, שלא לומר הבלתי נתפס, על החמצה שלא הייתה אמורה להתרחש בעולם המוסיקה הפופולארית. יש דברים, יהיה מי שיאמר, שפשוט לא צריכים לקרות.
האמנם? - שמעו סיפור.
זה היה ב-2004, כשהזמר הסקוטי האלמותי רוד סטיוארט, נתן הופעה חד-פעמית בבית המקדש של הרוק הבריטי, "הרויאל אלברט הול". במופע הוא ביצע את כל להיטיו הגדולים והקהל נמרח מהאיש הצעיר נצחי הזה, שלא איבד כהוא זה מהקול הצרוד שלו, מאז שנות ה-70.
כאילו שקול צרוד אמור להיעלם, אתם אומרים ודאי. אז כן - הצרידות של סטיוארט היא משהו מיוחד, לא מהעולם הזה, אבל זה כבר סיפור לערך אחר.
כך או כך, כשהגיע ללהיט האלמותי שלו, קאבר שהקליט לשיר הפולק-רוק שפרסמו ה"קרייזי הורס", בשם "I don't wanna talk about it", הוא הזמין אל הבמה זמרת לא מוכרת. הקהל לא ידע מי הבחורה האלמונית, צעירה מאד, תמירה, דקיקה ויפה, שעלתה אל הבמה והוצגה בשם איימי בל.
סטיוארט פתח במילים הסתמיות "אוקיי, הנה זה" והחל לשיר את הבית הראשון. איימי בל עמדה בצד, קצת אבודה על הבמה שבה הופיעו כל גדולי הזמר של המאה האחרונה. היא הייתה יפה להפליא אבל נבוכה, במיוחד שסטיוארט שר לה את השורה "אני יכול לומר לפי עינייך שבכית המון".
ואז הגיע הפזמון. בל פתחה את הפה וכמו בל מ"היפה והחיה" לקחה את ההזדמנות הראשונה שלה בפריים טיים ותקתקה את אחד הפזמונים המרגשים בתולדות המוסיקה הפופולארית. גם בשני היא הדהימה את הקהל בקול הבשל, בגזרה המושלמת ובחיוך היפה והנבוך להפליא שלה ואז הקהל לקח את הפזמון השלישי ושר אותו בעצמו.
ניכר שבל הייתה בעננים וכך גם הקהל, שבסוף השיר הזדקף לסטנדינג אוביישן, עמידת התרועה של קהל, שמאז ימי האימפריה הרומית נוהגים להביע באמצעותה הערכה יוצאת דופן לאמנים, אקט מרגש, במיוחד לאמן חדש, כמו שכולנו כבר יודעים מהריאליטיז של הזמרה.
רוד היה מאושר. איימי הייתה בעננים והקהל התפוצץ מעונג.
ועכשיו, ואנחנו דווקא כן רוצים לדבר על זה, נדבר על היום שאחרי. מה שקרה מאז הוא פשוט לא יאמן.
אבל קודם כל העובדות - רוד סטיוארט לא סתם עשה מעשה יפה ולקח זמרת צעירה לדואט בשיר המרגש הזה. מדובר בחוב מוסרי ישן שהוא חב לאלוהי הרוק ולצדיק בשם לונג ג'ון בולדרי, שמצא אותו בצעירותו כשהוא שר ברחוב והביא אותו לאולפן, כדי להשיק את אחת הקריירות המדהימות של המאה.
את החוב הוא החזיר כשחבר של רוד סיפר לו על איימי בל, לאחר שראה אותה מופיעה ברחוב. סטיוארט הזמין אותה לפגישה, שמע אותה ונדהם מהקול, מהאישיות וכן, גם מהיופי. סטיוארט תמיד אהב נשים יפות...
הוא החליט להכיר את ההומלסית הצעירה לקהל, באמצעות אותו דואט ב"אלברט הול". הקהל אכן התפעל. העתיד נראה של בל ולמחרת הוא אכן החל. היא הקליטה המון וניסתה לפרוץ, מאמינה שהדרכון שקיבלה אל האושר יסייע לה להגיע ולהמשיך לפלס את דרכה למעלה.
אבל הקסם, אותו קסם שהיה שם על הבמה באלברט הול, לא הצליח לעבוד. איימי בל, מסתבר, זכתה רק באותן 15 דקות של תהילה. עוד ניסיון ועוד אחד והיא נאלצה בהדרגה לשוב אל מופעי הרחוב, בעיקר כדי להתפרנס אבל גם כדי שיקשיבו לה. תעשיית המוסיקה לא פינתה לה מקום.
אותו קליפ עם סטיוארט, אגב, כבר נושק בזמן הכתיבה ל-25 מיליון צפיות, אבל הקריירה של בל זוכה בקושי לכמה עשרות צפיות בכל הופעה ברחוב. אז כן, סוף סוף אפשר לדעת למה נשבר הלב במילים של השיר ההוא. אותו לב נשבר כי בעולם של כל כך הרבה זמרי אינסטנט, בינוניים וחסרי השראה, באה בחורה מהרחוב, לוקחת את האלברט הול ולא מצליחה לעשות את זה שוב, אפילו לא באולמות קטנים. עצוב.
הנה איימי בל מתארחת אצל רוד סטיוארט:
https://youtu.be/w46bWxS9IjY
כנראה איימי בל בימים שלפני - בתחנת המטרו:
https://youtu.be/ueW6gDMv7JE
שרה סולו עם גיטרה:
https://youtu.be/aEG4jO8ZZb8
קליפ סולו שהוציאה ולא התרומם:
https://youtu.be/luzY53Btmc0
גרסת הסולו שהוציאה לשיר ההוא לא עזרה גם היא:
https://youtu.be/owXb8Pqc0tE
הנה הגרסה המקורית לשיר הנפלא הזה:
https://youtu.be/AR3Al4hPKYs
ושלמה ארצי, שעשה מחווה דומה לעטרה:
https://youtu.be/7E2R2YQA_1I
בנקסי הוא אמן הגרפיטי החשוב והמוכר בעולם. יצירותיו נמכרות בעשרות ומאות אלפי דולרים. הוא נערץ מאד בניו-יורק ורבים מחשיבים את עבודות הגרפיטי שלו כיצירות חשובות ומזדרזים להנציחן בצילומים, לפני שיימחקו על ידי בעלי הנכסים שעליהם הוא מצייר את הגרפיטי שלו (בעלי הנכסים החכמים באמת משאירים את נכסי האמנות הללו, שמעלים מיד את שווי הבניין שלהם, או מפרקים את הקיר ומוכרים אותו עם הציור במאות אלפי דולרים).
אבל כשבנקסי פתח בחשאי דוכן ברחוב בניו יורק ולמכור את יצירותיו ב-60 דולרים בלבד, מבלי לספר מיהו ומה שווי היצירות שהוא מוכר, הוא עורר את הדיון הקבוע על מקומו של הכסף באמנות והשווי האמיתי של היצירה האמנותית, כשלא יודעים מי יצר אותה.
בנקסי, שם העט של הצייר ואמן הרחוב, שהוא גם פעיל חברתי, הוא שם שמוכר יצירות לאספנים, על אף שזהותו האמיתית לא ידועה. כשאמן בסדר גודל כזה מחליט למכור בסכומים זעומים את יצירותיו ורק 6 אנשים רוכשים אותן, הוא מצליח להראות עד כמה שווי האמנות תלוי בשמו של היוצר ובמה שאנו יודעים עליו, על הצלחתו ועל שווי עבודותיו.
הנה הדוכן עם הרישומים החתומים של בנקסי וכמה מעט מהם נמכרו:
http://youtu.be/7mxJT2uXtrE
האישה ברת המזל שקנתה תמונות של בנקסי באותה מכירה ברחוב:
https://youtu.be/D0ajKa5GGy0
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
העולם משתאה בכל פעם שבנקסי עושה מעשים יצירתיים של אמנות ומחאה, מה שכבר זכה לכינוי "בינקסוס" של הממסד. אבל המעשה האחרון הוא אחד היצירתיים שבהם ואחד המושקעים והמחושבים של אמן מתריס ומתוחכם, שהפך כבר מזמן מעוד אמן רחוב לתופעה תרבותית בינלאומית.
הסיפור נראה בהתחלה כמתיחה, או עוד משהו משעשע ותו לא, שעושה האמן וגאון השיווק הבריטי בנקסי. אבל האיש הכין את האקט האמנותי-הצהרתי הזה במשך שנים רבות.
האירוע התמצה בכך שבדיוק ברגע שבו הסתיימה מכירה פומבית של גרסת הקנווס של אחד הציורים המוכרים שלו, "הנערה עם הבלון האדום", בסכום של 1.4 מיליון דולר, התחיל לפתע הציור המדובר להיגרס אל תוך המסגרת שלו. המגרסה הותקנה במסגרת שנים לפני כן ופשוט "המתינה" להוראה בשלט רחוק. הציור היקר הפך לפיסות נייר גרוסות היטב...
ההלם על פני הנוכחים באולם המכירות הפומביות היה עצום. מבחינתם מדובר בחילול הקודש. כשיצירת אמנות יקרה כל כך, מחוללת באופן כה בוטה ולעגני - לכסף ולקהילת המחזיקים בו, זה כבר יותר מדי. החתרנות היא עניין אחד, אבל הלעג והבוז שרוחש האמן הסודי הזה כבר שנים לכסף, לממסד, לעשירים ולסוחרי האמנות, כולם הגיעו כאן לשיא.
רבים שאלו מה יקרה עם המכירה. האם היא תבוטל, כמו שכל קונה לא מרוצה היה עושה? - אבל הקונה הודיעה שלא זו בלבד שהיא אינה נסוגה מהקנייה, אלא שהיא שמחה בה מאד. מדובר בקונה חכמה מאד. שוויו של הציור הגרוס, לאחר הגריסה, לא זו בלבד שלא ירד אלא להיפך. השווי שלו גדל בעוד 7 מיליון דולר וזה ודאי ימשיך כך גם בעתיד. הסיפור, אתם כבר יודעים, שווה לעתים יותר מהדבר עצמו. גם באמנות.
הנה סיפורו של הוונדליזם היקר בהיסטוריה של האמנות:
https://youtu.be/2kTwpOxEgzM
דיווח בטלוויזיה על הציור הנגרס של בנקסי:
https://youtu.be/GM4s_VdHJxE
ההקשר של הציור הזה:
https://youtu.be/X-6jMi4e-0Q
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
