המצאת פס הייצור ו"הסרט הנע", על ידי היצרן הנרי פורד, היא ללא ספק המניע של הרבה ממה שקרה בהיסטוריה של המאה ה-20. לא סתם היא הניעה את מה שזכה לשם "המהפכה התעשייתית השנייה".

אבל קולנוען אחד לא ממש אהד את המודרנה, זו שמולידה את החידושים הגדולים ששוטפים את החברה האנושית ומשאירים אותה המומה, לנוכח השינויים המהירים והאופן שבו הם הולכים ונחלשים, למול המערכות ההולכות ומתחזקות על גבם.

קראו לו צ'ארלי צ'אפלין. הוא היה הקולנוען המפורסם, המצליח והאהוב של תקופת הסרט האילם. ממש כמו שיעשה כמה שנים אחר כך, כשיהפוך לבדיחה את הפיהרר הנאצי היטלר ובד בבד ייתן חומר למחשבה לעולם כולו, על פשיזם, גזענות, אהבה ומלחמה.

אבל בהקשר הזה צ'אפלין הדהים את העולם, כשיצר בשנת 1936 את הסרט "זמנים מודרניים". זה היה סרט חדשני, מצחיק עד דמעות וחכם בהמון מובנים, אבל סרט עם מחאה ובעיטה של ממש בעולם המודרני. איש לא שיער עד כמה הוא עתיד להפוך לאבן דרך בנקודת המבט האמנותית והביקורתית שלו, אל מול החדשנות והטכנולוגיה, שהופכות את כולנו לברגים קטנים במערכות גדולות ודורסניות, שלא לומר מעכלות ומפוררות אותנו העובדים היטב...

הסרט, שנעשה בתקופת "השפל הגדול" בארה"ב, הצביע על התוצאה של המהפכה התעשייתית, שבה הופך העובד ל"בורג במערכת". מאדם עצמאי ויוצר, הוא הופך לפועל פס ייצור, חלק קטן וזוטר במכונה הגדולה, שכל פעולתו היא סיבוב של בורג, בטור נע ואינסופי של מוצרים להרכבה, שנעים מולו על גבי הסרט הנע, בבית החרושת שבו הוא מועסק. צ'פלין, היוצר והשחקן, מתמודד עם המכונה הדורסנית, שאותה הוא למעשה עובד. כך חוזר המסר הקבוע של "אדם מול המכונה", שניתן לראות שוב ושוב עם השינויים הטכנולוגיים בהיסטוריה.

הסרט שלעג לקפיטליזם הדורסני, ליעילות שמקדשת כל דבר ולדיכוי של מחשבה עצמאית של הפרט בידי התעשייה, הקפיטליזם ובעלי הכוח וההון, הביע כמיהה לרגשות אנושיים, לקשר בין אנשים ולאהבה - לא לכסף ולעושר, אלא לאהבה יפה וחמלה פשוטה.

פרט מעניין הוא שאותו צ'ארלי צ'אפלין יירדף 20 שנה אחר-כך על ידי הסנטור מקרתי, שיאשים אותו שהוא קומוניסט. צ'אפלין, שבהחלט חלק עם הקומוניזם ועם קרל מרקס, את הבוז לתעשייה וההון שחומסים את האיש הקטן, נאלץ לברוח מארצות הברית ולחיות עד יומו האחרון בשווייץ.


כך מאיצים את הקצב, כדי להגביר את הייצור במפעל:

https://youtu.be/VrZRjO4t-7s


ארוך יותר - סצנת העבודה על הסרט הנע של צ'ארלי צ'אפלין בסרט "זמנים מודרניים":

http://youtu.be/DfGs2Y5WJ14?t=7s


שחזור היתולי של הסצנה בתכנית "ניקוי ראש" בטלוויזיה הישראלית:

https://youtu.be/abDbs3bONVs


ואפרופו האיש הקטן, ככה רוצה מנהל המפעל להאכיל את עובדיו, כדי לחסוך זמן:

https://youtu.be/n_1apYo6-Ow

כשצ'ארלי צ'פלין יצר את ריקוד הלחמניות בסרט הנפלא שלו "הבהלה לזהב'", הוא יצר סצנה אגדית ששרדה הרבה שנים אחריו. עד היום הסצנה הזו נחשבת לאחד מרגעי הקסם הגדולים של הקולנוע בכלל ושל הסרט האילם בפרט.

זוכרים את הנווד האגדי ששיחק צ'פלין בסרטיו?

בסרט הזה מחפש הנווד האגדי הזה זהב, כמו כל מחפשי הזהב בקליפורניה של תקופת "הבהלה לזהב".

הנווד הגמלוני מתמודד עם הקשיים והבדידות, עם הרעב, העוני והבטן המציקה. אבל במקביל הוא מנסה לזכות בג'ורג'יה, אהובת ליבו. כשהוא מזמין אותה לארוחת ערב, שאליה היא עתידה לבוא עם חברותיה, הוא מחליט, במקום לתת נאום מרשים של מארח לכבודן, לשעשע את הבנות בריקוד.

ריקוד של לחמניות...

כי הנווד העגמומי והמצחיק עד דמעות לא יודע כאן לרקוד. במקום לרקוד בעצמו, הוא תוקע שתי לחמניות מהשולחן על מזלגות. ברגע אחד הופכות הלחמניות השמנמנות לרגליים של רקדנית בלט.

ואז הוא מתחיל להרקיד אותן. כמו במעין תיאטרון בובות משעשע, הן רוקדות ריקוד נפלא לצלילי המוסיקה מפסקול הסרט.

התוצאה היא נהדרת ומצחיקה, יפה, מרגשת וגם מעט עצובה. בעליבותו ובפשטותו הקולנועית, מנסה הנווד הבודד להרשים את ג'ורג'יה ולתת לה סיבה קטנה לגאווה. הוא לא חזק בכלום ולא מדבר יותר מדי (אחרי הכל זה סרט אילם...) ובקיצור, אין לו טריקים מיוחדים.

אין לו טריקים כלל, מלבד הכישרון הקטן הזה ליצור ולאלתר אצלן מעט שמחה ולסחוט חיוך קטן בזכות כישרונו.

כאן רואים את גאוניותו של היותר המשופם והמוכשר הזה. בעיה לרקוד הרי לא באמת הייתה לו. בתחילת חייו הבוגרים היה צ'פלין בדרן רחוב באנגליה והוא גם היה רקדן. יש מספרים שאפילו רקד בלט נהדר.

גם לביים קומדיה אין מי שידע יותר ממנו וכמובן שאת פס הקול והמוסיקה של סרטיו הוא היה זה שהלחין, גם אם לא ידע תווים כדי לרשום בעצמו את מנגינותיו על הדף...

אבל הוא מעדיף את ההומור המקורי של לחמניות רוקדות, על עוד ריקוד של הנווד שלו, ריקוד שכמותו כבר ביצע בסרטיו לפני כן.

מה שמדגיש כמה שהוא היה ענק קולנועי חד פעמי גאון מרובה כישרונות וללא ספק אחד האנשים היצירתיים בתולדות המאה ה-20.

ואגב, לאחר מאמצים רבים מתעשר בסופו של דבר בסרט גם הנווד שלו. זה קורה לאחר שהוא מוצא את מטמון הזהב שחיפש כל כך. גם ג'ורג'יה מוצאת בדרך מטמון אבל אותו תצטרכו לגלות בעצמכם, בצפייה בסרט.


הנה מחול הלחמניות של צ'ארלי צ'אפלין:

https://youtu.be/ww5pb-z0o0I


והתפתחות הריקוד הזה שלו מרעיון של יוצר אחר:

https://youtu.be/pPYMrDYWkXc

הקומקום הכי מפורסם בעולם הוא כנראה קומקום הציפור (Whistling Tea Kettle), או בשמו המדויק קומקום 9093. זהו קומקום בצורת חרוט עם מכסה מעוגל, שתוכנן בשנות ה-80 של המאה הקודמת. סמלו של קומקום הנירוסטה המפורסם הזה הוא זרבובית הציפור עשוית הפלסטיק שבקצהו. הציפור שורקת כשהמים רותחים.. הקומקום נחשב ליצירת אמנות של ממש והוא רב המכר הגדול ביותר של חברת מוצרי המטבח המעוצבים "אלסי".

הקומקום התכתב בצורתו עם סגנון האר דקו, שהיה פופולארי חצי מאה לפני כן. הציפור האדומה והשורקת הייתה הקריצה ההומוריסטית והפוסט-מודרניסטית, במובן של העדפת הצורה על פני התפקוד של החפץ, שכן היא אינה הכרחית לקומקום.

את הקומקום תכנן מייקל גרייבס, מהאדריכלים המצליחים במאה ה-20 ומי שהבניינים המצועצעים והאסתטיים שתכנן לא התקרבו לפרסום שבו הוא זכה על הקומקום עם הציפור. בין המבנים המפורסמים שלו היו מלונות שתכנן בדיסניוורלד שבפלורידה ובניין פורטלנד האייקוני, שבזכות עיצובו נמנעה הריסתו בשנים האחרונות, על אף שנדרשים כמעט 100 מיליון דולר כדי לשפצו.

מעט לפני מותו, לחגיגות ה-30 של הקומקום, עיצב גרייבס את הציפור מחדש - בצורת דרקון. אבל הדרקון הזה היה שונה כמובן, שכן במקום אש הוא הוציא קיטור..


הנה קומקום הציפור של מייקל גרייבס:

https://youtu.be/CMZebr8Ue50


מעצב שעבד על עיצוב הקומקום עם גרייבס:

https://youtu.be/sksELwqi1C0


ומוצרים אחרים שעיצב גרייבס ובתוכם גם קומקום התה השורק:

https://youtu.be/muUN9Tuiyr4

הכריש של הדינגטון הוא פסל מרשים שממוקם על גג של בית ברחוב בעיר אוקספורד שבאנגליה. אולי הוא אינו יצירת אמנות נשגבת, אך זהו פסל בלתי נשכח ומעניין, עם אמירה ברורה והרבה קסם! יצר אותו הפסל ג'ון באקלי.


הנה סרטון של הכריש מהדינגטון:

http://youtu.be/Fo5s1AwDqzA

פִּיתוֹם הוא אמן או אמנית במה ש"מדברת מהבטן". לפיתומים יש שליטה גבוהה בקולם והם יכולים להזיז לדבר מבלי להזיז את השפתיים. הפיתום המקצועי מופיע לרוב עם בובה שאותה מפעילים על ידי הנעת שפתיה באמצעות הידיים.

האשליה של הפיתום נוצרת כשהקהל מייחס את מקור הקול שהוא שומע לבובה, במקום לפיתום עצמו.


הנה פיתום ישראלי עם כמה טיפוסים אופייניים (עברית):

https://youtu.be/_M-2mKCoUts

רבים מכירים את התחושה.. אתה מאמין בעצמך ושואף לגדולות, משקיע כדי להצליח ועושה את כל מה שנדרש, אבל זה לא קורה.. כך בדיוק הרגיש גם לואי דה פינס, אמן קומדיה צרפתי מוכשר שלא התקדם והתרומם לדרגה של מצחיקן נחשב בצרפת. הוא שיחק בתפקידים קטנים ולא משמעותיים בהמון סרטים וכבר נראה היה שהקריירה שלו תסתיים כשחקן מישנה שאיש לא יחשיב.

אבל הוא המשיך לעבוד ולא הירפה. הוא טרח ורץ לאודישנים, לקח תפקידים שוליים והשתדל לעשות אותם ברצינות הכי גדולה שמצחיקן יכול לייצר (כי כולם יודעים שצחוק זה עסק רציני)

עד שלפתע, לקראת גיל 50, זה בא. לואי דה פינס החל להצליח. תפקיד ראשי בסרט ואחריו עוד תפקיד ובתוך שנים ספורות הפך לואי לקומיקאי המצחיק ביותר בצרפת ולאחד השחקנים הצרפתיים המוכרים והאהובים בעולם.

כיום הוא נחשב לגדול הקומיקאים של הקולנוע הצרפתי ולמלך הבעות הפנים. הוא ידע להחליף את הבעות פניו במהירות מטורפת ולהצחיק שוב ושוב, גם כשראית סרט שלו בפעם המאה.. הוא ידע ליצור מצבים קומיים שהפכו מזוהים איתו, כמו סרט שלם שבו נתקע עם מכונית על עץ במורד התהום, או המרדפים המצחיקים והקבועים שלו, דהור במכונית צרפתית חבוטה, כשבדרך כלל משתתפות בו נזירות נוצריות חמורות סבר..


הנה לואי דה פינס בחיוך אופייני על העמים שמסביב:

https://youtu.be/fnv2lfBkBCg


ומרדפי מכוניות דה שבו האינסופיים בסרטיו:

https://youtu.be/IerzAJbvTPE

ג'רי סיינפלד היה סטנדאפיסט, בדרן מצליח בניו יורק. יום אחד הוא קיבל הצעה מרשת טלוויזיה, להציג קומדיית מצבים בטלוויזיה. ביחד עם חבר בדרן נוסף, לארי דיוויד, הוא יצר את קומדיית המצבים הפופולרית "סיינפלד", שעסקה כאילו בחייו שלו. הסדרה הזו הצליחה בצורה לא רגילה והיא נחשבת לקומדיית המצבים, הסיטקום, הטובה בכל הזמנים.

הדבר הבסיסי והמיוחד בסדרה היא קודם כל ההומור המשובח שלה והשחקנים המוכשרים והמצחיקים שבה. אך מעבר לזה היא נחשבת מיוחדת מבחינות נוספות.

קודם כל העובדה שהסדרה עסקה בחבורת צעירים שמתעסקת בדברים טפלים, ממש דברים שקורים לכולנו ועושה מהם עניין רב. מעולם לא נראו בטלוויזיה נושאים שטותיים אך מדויקים כל כך. הם עושים ומתעסקים בשלל מעשים שלא מקובל להראות בטלוויזיה, על אף שהם עצמם אנשים רגילים.

יוצרי סיינפלד הכניסו לשפה ולהווי המון ביטויים ושלל דמויות ציוריות והזויות, החל מה"נאצי של המרק", דרך השכן ניומן ועד ל"תעשיות ונדליי" - חברה שלא הייתה קיימת מעולם.

שקרים, המצאות מוזרות, ריבים ובעיות ביחסים - הכל מוצג שם באופן מצחיק ומעורר מחשבה גם יחד.

ניתן לומר שה"סדרה על כלום" חקרה את אבני הבניין של ההתנהגות החברתית ומה זה להיות בן-אדם בחברה המודרנית. סיינפלד עסקה בשלל נושאים, כולל בנימוס, בתחמנות, במה נכון לומר, איך נכון להתנהג, מה שוויין האמיתי של הנורמות החברתיות ומהי זוגיות ראויה. היא גם ניסתה להתמודד עם סוגיות של תקשורת ההמונים, האם תכנית טלוויזיה מעניינת רק "בגלל שהיא בטלוויזיה" או שצריך להיות בה תוכן.

המראה החברתית ההומוריסטית שסיינפלד העמידה בפני החברה האנושית הייתה קודם כל מצחיקה ורק אחר-כך מעוררת מחשבה. זו הסיבה שלומדים עליה באוניברסיטאות ונכתבו עליה ספרי פילוסופיה ומחקר שונים.

ואלה רק חלק קטן מהסיבות שהסדרה הזו נחשבת גאונית ומשודרת באינספור שידורים חוזרים. כמעט בכל רגע ביממה, מוצג פרק של סיינפלד איפה שהוא בעולם, שלא לדבר על נטפליקס שמאפשרת כיום לצפות בכל פרק של סדרת המאסטרפיס של תולדות הטלוויזיה.


הנה אוסף של ציטוטים מהסדרה "סיינפלד":

http://youtu.be/mKsUlf20DF0


על "סיינפלד" (עברית):

http://youtu.be/XRQP9NbI15Y


רמיקס וקליפ מעולה שעשה גולש לסיינפלד:

https://youtu.be/S1uD1wBiHt8


קטע סטנדאפ של ג'רי סיינפלד (מתורגם):

http://youtu.be/NUWIcx9sylQ


וקטע מ"היהודים באים" שמרפרר ל"שואו אבאוט נאט'ינג", ה"תכנית על כלום" מסיינפלד:

https://youtu.be/TEJQre26i5M

יוצר-גאון בהומור ואביר שיחות הנפש, מצחיק ומשעשע אינסופי אך מסובך להפליא, וודי אלן (Woody Allen) הוא לגמרי אחד ממלכי ההומור הקולנועי.

הוא איש של ניגודים - במאי ותסריטאי גאון, עם שיאים של מועמדויות לאוסקר, אבל קולנוען שהצהיר לא פעם שאת רוב סרטיו לא ראה אפילו פעם אחת מאז שסיים לעבוד עליהם.

נבעך קולנועי שעשה הון מסרטים יצירתיים, שהפכו אותו לאגדה בניו-יורק. איש שיודע להסביר הכל אבל חייו הפרטיים הם סרט בפני עצמו, לא פעם הרבה יותר גדול מה"תקלות" הקולנועיות של הדמויות שהוא מגלם.

אבל בראש ובראשונה וודי אלן הוא יוצר גדול שלא מפסיק לרגע בעבודה האמיתית שלו - להפוך לאגדה.

כי מבחינה קולנועית, וודי אלן הוא שובר כללים סדרתי. כבר מסרטו הראשון הוא דיבר, למשל, אל המצלמה והקפיד, כמו כללים קולנועיים נוספים שהוא עתיד לשבור במהלך השנים, לנתץ את "המסך הרביעי" שוב ושוב.

המסך הרביעי הוא הקיר הבלתי קיים שבין השחקן לצופים, קיר שבו הצופים רואים אותו אבל הוא לא רואה וודאי לא מתקשר עימם. אצל וודי אלן הקיר הזה מעולם לא היה ממש חשוב...

וכמו הכללים של הקולנוע, כמעט כל דבר הוא עושה אחרת. כמי שנחשב לבמאי של העיר ניו-יורק, מעטר כל סרט במוסיקת ג'אז של פעם, כשלא פעם זה הוא שמנגן בקלרינט שלו. גם התפוקה שלו היא שם דבר. הוא אמנם לא בהוליווד ולא בסצנה ההוליוודית, אבל אם יש משהו בטוח בחיים, לא פחות מזריחת השמש בכל בוקר, הוא שכמו הוליווד כולה, וודי אלן ימשיך לעשות סרט חדש בכל שנה. מספרים עליו שמיד כשהוא מסיים סרט, הוא מתחיל לכתוב את סרטו הבא.

ועוד אילו סרטים. עד לפני כמה שנים הוא כיכב בכל סרטיו, בדמויות של יהודי נוירוטי ומשעשע, מעין צ'ארלי צ'פלין מעודכן, כשהוא מקיף את עצמו בסוללת כוכבים. ואם הזכרנו את הכוכבים, חייו הפרטיים הם ערימה של בעיות ושערוריות, שהמרכזית שבהן הייתה השערורייה שיצר, כשזנח את בת זוגו, השחקנית מיה פארו, לטובת זוגיות עם בתה המאומצת...

חייו הובילו אותו למקום שבו הוא נמצא. הילד היהודי, שנולד למשפחה יהודית ב-1935, בשכונת ברוקלין שבניו-יורק, התאהב בקולנוע כבר בילדותו. בגיל 15 הוא המציא בדיחות כל כך טובות, שהחל לכתוב בדיחות בשכר לעיתונים מקומיים בעיר. התפוקה שלו, אלפי בדיחות בכל חודש, הייתה מדהימה ושנה לאחר מכן כבר כתב לקומדיות ותכניות מערכונים בטלוויזיה.

אבל הנער המוכשר רצה יותר. די מהר הוא מצא את עצמו אלן מריץ מופע סטנד-אפ במועדון בניו-יורק. את כל התכנית, מיותר לציין, הוא כתב בעצמו. הקהל התלהב ומחא לו כפיים בהתלהבות, אבל הוא היה נבוך וסתם את אוזניו בידיו. הקהל מת על זה ודי מהר הוא הבין שהקטע של חוסר הביטחון הופך לנקודת המשיכה שלו והוא הגדיל אותו. דמות הנבעך, החששן והמגומגם של וודי אלן הפכה אותו די מהר לסוג של אייקון ניו-יורקי. כשהוא לקח אותה לקולנוע - היא כבר הפכה לאגדה.


הנה סיפורו והקריירה של וודי אלן (עברית):

https://youtu.be/SwUf1rNisUE


חייו של וודי אלן והקריירה שלו הם פתלתלים:

https://youtu.be/tqD4_5uPvXg


סצנת "החקירה העצמית" שלו בבית המשפט מהסרט "בננות":

https://youtu.be/8a3mk9sp0oE


שובר את הקיר הרביעי בסרט "הרומן שלי עם אנני", כשהוא שולף את מרשל מקלוהן לוויכוח על מקלוהן, בתור לקולנוע:

https://youtu.be/sXJ8tKRlW3E


וסרטיו הגדולים:

https://youtu.be/FwXr1BRajV0

יצירתיות, מקוריות, שעשוע ומבט אחר על דברים של יום יום - האמן הבריטי המכונה סלינקאצ'ו (Slinkachu) הוא יוצר בריטי שמרבה להציב דמויות מזעריות על גבי ובסמיכות לאובייקטים שונים, לצלמם ולהעלות חיוך על שפתי המתבוננים בהומור האמנותי שלו.

האמן, ששמו האמיתי הוא סטיוארט פנטול, חי בלונדון ויוצר בסטודיו שלו מיצגים אמנותיים מיניאטוריים. לעתים הוא צובע דמויות קנויות ולא פעם הוא יוצר אותן מאפס. רבים מהמרכיבים של יצירותיו הוא בכלל מוצא בשיטוטיו בעיר.

לאחר מכן הוא בוחר היכן למקמם באנגליה ובעולם, מצלם ואז "זונח" אותם במקומם, מניחן לנפשן, לא מודע לגורלן. בין אם התגלו ונשמרו על ידי עובר אורח או פוספסו ונמעכו בנעליו של אחר.

גם אם מרבית האנשים לא מבחינים במיניאטורות שהוא מותיר, סלינקאצ'ו נרגש מעצם המחשבה על אותו אחד שיעבור וכן יבחין בדמויות שלו. במיוחד ילדים, הוא מעיד, נוטים להיות מרותקים מעבודותיו. הדמיון אצלם, אתם יודעים, עוד לא הוכחד עדיין.

בין המיני יצירות שהוא הותיר במקומו לאחר הצילום זכו חלק מהן לפרסום עולמי. רבים נתקלו ודאי ברשת בצילומים כמו אלה של האיש הזעיר הנאבק לשלוח מעטפה התקועה בחריץ תיבת הדואר, בנזירה המתפללת בחזית כנסייה העשויה מפחית של קוקה קולה, של גולש קליפת הקלמנטינה, של הנדנדה שעל ענף זעיר, של האיש הלכוד בתוך מסטיק לעוס, המבט אל מפל הבקבוק המשפחתי, זה שמנסה להיחלץ ממכסה הביוב או חבורת משכשכי הג'קוזי המיניאטוריים, שהג'קוזי שלהם הוא בעצם פקק של בקבוק.

בימי הסגר והבידוד של הקורונה, זכה לפרסום, כמחווה לאנשי המרפסות, צילום האיש הזעיר המנופף מהמרפסת, שצילם ב-2009.

בבסיס יצירותיו הזעירות והעדינות עומד המבט על האנשים הקטנים בעיר הגדולה. ממש כמו מי שנאבקים לשרוד בחיים האמיתיים, הוא מציב את הדמויות הקטנטנות שלו בנסיבות דומות, בהן הם מוקפים תמיד באנשים רבים, אבל עדיין בודדים, כמעט שקופים ואפילו אבודים.

בעבודתו סלינקאצ'ו משלב טכניקות ורעיונות שונות, מפיסול, אמנות רחוב וצילום, ועד אמנות מיצג ומיניאטורות.

את צילומיו המרהיבים והמקוריים הוא מרבה להעלות אונליין לרשת ואנשים אף משתעשעים בניסיונות לגלות את מיקומן. לא פעם הוא קיבל בתגובה צילום שהציג את המיצג שהותיר ושרד גם שבועות מספר לאחר הצילום.

רבות מעבודותיו מוצגות כיום בשלל מוזיאונים וגלריות בעולם. רבים מהם אף פורסמו בספרי האמנות שהוציא ושהפכו רבי מכר.


הנה עבודות המיניאטורה המצולמות של סלינקצ'ו:

https://youtu.be/zrLBJDPHL_Y


סלינקצ'ו מספר ומראה כיצד הוא יוצר:

https://youtu.be/VqTSqUOHTtg


והאנשים הזעירים של סלינקצ'ו:

https://youtu.be/kRNDs1fsgnE