שמתם לב שהבתים באיי יוון צבועים בלבן וכחול? - העיתונאית היוונית יוהנה קלפקיס פרסמה פעם מאמר שהסביר למה בתי האיים צבועים בצבעים אלה. אלה לא רק צבעי הדגל היווני או לפחות לא משם זה התחיל.


#הבתים הלבנים
הכל מתחיל מצורך. באיים הקיקלדיים נבנו הבתים מאבן ולא מעץ. באיים הללו לא היו עצים רבים ולכן האבן הייתה חומר הבנייה העיקרי בהם. האבן באיים האלה נטתה להיות בגוון כהה והבעיה הייתה שהאבן הזו העבירה חום פנימה והבתים בקיץ להטו. הצבע הלבן היה הפתרון הטוב ביותר בכדי להקל מעט את להט הקיץ וחמסין ולקרר את החלל הפנימי.

אבל חוץ מפתרון נגד החום, לצבע הלבן ששימש אותם היה עוד יתרון. באיי יוון של סוף שנות ה-30 פשתה מחלת הכולרע, מחלת מעיים זיהומית מדבקת וקשה. זו הייתה תקופה בה שלט ביוון הרודן הפשיסט מטאקסס. במטרה לעצור את התפשטות המחלה הוציא הרודן הוראה לתושבי יוון לטייח את בתיהם ולצבוע אותם בלבן. הסתבר שהצבע הלבן שצבעו באותה תקופה הכיל אבן גיר וגיר היה חומר חיטוי מצוין נגד חיידקי הכולירע. עכשיו כולם צבעו בלבן כדי לחטא את בתיהם ולעצור את המגפה. ובכלל, מי רוצה להסתבך עם רודן פשיסט ומחלה כל כך איומה ביחד?


#דלתות וחלונות כחולים
אוקיי אז הבתים היוונים הם לבנים, עם צבע לבן ששמו יצא למרחקים בתור "לבן יוון", לבן טהור ובוהק בשמש. אבל מה הסיבה לצבע הכחול של מרבית החלונות, הדלתות והתריסים?

את החלונות, התריסים והפתחים באיים צבעו בכחול, כי הדייגים היו אז די עניים והם ניצלו את מה שנשאר משאריות הצבע בו צבעו את הסירות.

כחול היה הצבע המרכזי לצביעת הסירות, בעיקר בזכות מרכיביו שהפכו אותו לזול במיוחד. את הצבע הכחול הכינו הדייגים בעצמם. ההכנה הביתית כללה אז תערובת של אבקת גיר ולולאקי - מוצר ניקוי של אותם ימים, שהיה עשוי אבקת טלק כחולה.


#כיצד הצבעים הללו נשארו פופולריים עד היום?
בשלהי שלטון הגנרלים, תקופה בה שלטה במדינה חונטה צבאית, בין 1967 ל-1974, חוקקו הגנרלים חוק שחייב את אנשי האיים לצבוע את בתיהם בצבעים הללו. מדוע? - כדי לעודד פטריוטיות ולאומיות במדינה.

גם אחרי תום שלטון הגנרלים השאירו אנשי האיים את הצבעים האלה. מה שהסתבר להם הוא שהתיירות העצומה ליוון אהבה מאוד את הצבעים הללו. התיירים ראו את הצבעים האלה בתור יוון האמיתית.

התוצאה הייתה שרבים מהמקומיים, במיוחד באיים הקיקלדיים, שהמוכרים ביותר מהם הם מיקונוס, סנטוריני, נקסוס והאי פארוס, ממשיכים עד היום לשמור על הצבעים שלהם בכחול לבן. הצבעים הללו הפכו כבר מזמן לסמל של הבנייה היוונית, סמל פסטורלי המתמזג נהדר באווירת החופש והפשטות של האיים.

אז יש נגיעות צהובות ופה ושם גם בוגנביליה או עציץ גרניום צבוע בפוקסיה מרהיב, אבל כחול ולבן הם הצבע של יוון, של הדגל והאיים הקיקלדיים ושל כל מי שיוצא לחופשה ומחפש את האדריכלות היוונית המסורתית כל כך.


הנה סנטוריני, אי הפוסטר של האיים הקיקלאדיים:

https://youtu.be/ync7lquIjBY


הבתים הכחולים לבנים של האי סיפנוס (עברית):

https://youtu.be/F6J9Nbu-1l8


ובתים קיקלדיים במיקונוס:

https://youtu.be/zK7xm5jzito

בּוֹגֶנְוִילֵיאָה (Bougainvillea) הוא צמח מופלא, בעל עלים במגוון גדול של צבעים, ששלל הגוונים והצבעים המרשימים שלו מושך לא רק מאביקים אלא גם בעלי גינות וחובבי גינון.

הבוגנוויליה, שמוצאו בדרום אמריקה, נקרא על שם אדמירל ומגלה ארצות צרפתי בשם לואי אנטואן דה בוגנוויל. הוא נוטה להשתלט על סביבתו ואף לפגוע בגדילה של הצמחים שמסביבו.

המעניין הוא שמגוון צבעיו של הבוגנוויליה לא בא מפרחיו, שהם אגב זעירים וצהובים תמיד. אלה העלים שלו שמפתים את המאביקים בצבעיהם העזים, מתחזים מרחוק לתפרחת ומסמנים למאביק את הפרחים הזעירים שלידם.

כן, נפלאות האבולוציה. הצבעים המרהיבים של הוורוד פוקסיה, האדום, כתום, כחול והסגול, הם צבעי עליו. בגודל של עד חצי סנטימטר, פרחי הבוגנוויליה הזעירים הם צהבהבים לבנבנים בלבד.

כך או כך, קצב הצמיחה המהיר שלו, מגוון צבעיו וה"פייק פריחה" המרהיב שלו שנמשך לאורך מרבית ימות השנה, מושכים לא מעט בעלי גינות.

סיבה טובה לגדלו, לפחות את הבוגנוויליה הסגול, היא ההגנה שהוא מספק מפני זבובוני החול, שמעבירים את מחלת "שושנת יריחו" האיומה. מחקרים מצאו שתוחלת החיים של זבובוני החול שאכלו ממנו התקצרה פלאים, מה שהקטין משמעותית את ההדבקה במחלה.

ועדיין רבים נמנעים מלגדל אותו, במיוחד בגינות קטנות. קוצים נסתרים בין עליו מכאיבים מאוד, במיוחד לילדים.

בוגנוויליה אוהב שמש ישירה או חצי צל ומתפתח נהדר באזורים מוארים ובהירים. הוא גם חסכוני בטיפול וכמעט ולא דורש מים.

את הבוגנוויליה מומלץ לגדל כגדר חיה, אך לא בגובה ההולכים על המדרכה. אפשרות נוספת היא לגדל אותו בתוך עציץ ולהגביל את השתלטותו.


הנה תמונות הבוגנוויליה באיי יוון:

https://youtu.be/C5e3_lKUYAA


הסבר על הבוגנוויליה ותכונותיו:

https://youtu.be/VB33QfHP0VA


מצגת וידאו נפלאה של בוגנביליה בסביבתה הים תיכונית:

https://youtu.be/yyMS62Nq5Ik


הצמח שהפך לאייקון בסנטוריני, אי הפוסטר של איי יוון:

https://youtu.be/NRG1wov8dNc


ודישון מומלץ לבוגנביליה:

https://youtu.be/lZJKgWQLS1s

סנטוריני (Santorini) הוא ללא ספק אחד האיים המרהיבים מבין איי יוון. האי הידוע, ששמו הקדום הוא תירה, נחשב בעיני רבים לאי הפוסטר של יוון. המבנים הלבנים עם הכיפות הכחולות, החופים השלווים, השקיעות היפות להפליא שלו והאווירה היוונית האופיינית לאיים - כל אלה הם מגנט לתיירים, צלמים, אנשי רוח ואמנים.

מעבר ליופיו הבלתי רגיל, האי היווני סנטוריני הוא בעצם קבוצת איים שיוצרת מעין מעגל. הסיבה לכך היא שאיי סנטוריני הם למעשה שרידיו של הר געש קדום.

הר הגעש הזה נהרס ככל הנראה בהתפרצות אדירה, שהחריבה את התרבות המינואית שהתפתחה בו ובאי הסמוך כרתים. לפי הערכות המדענים זה קרה בשלב כלשהו במאות 16-17 לפני הספירה. יש השערה שההתפרצות הגעשית הזו היא המקור לאגדת אטלנטיס.

המעגל שיוצרים איי סנטוריני מקיף לגונה, שהיא בעצם לוע געשי שנפער בעקבות אותה התפרצות. הפעילות הגעשית נמשכת באופן זעיר עד ימינו.


הנה חוויות בטיול בסנטוריני:

https://youtu.be/f06PC-d7fU8


הקסם של אי הפוסטר של יוון:

https://youtu.be/CtEp4PZHsv8


יממה באי סנטוריני:

http://youtu.be/1TuGoUW1Ies?t=5s


טיול רגלי באי המרהיב סנטוריני:

https://youtu.be/5R77gDKQ4_s


ומהאוויר:

https://youtu.be/EllQfqlng4Q

ראשון היה הספר "זורבה היווני" (Zorba the Greek), רומן שכתב ניקוס קזאנצאקיס ויצא לאור בשנת 1946.

הספר גולל את סיפורו בגוף ראשון של המספר, אינטלקטואל, הנוסע לאי כרתים ופוגש מקומי בשם אלכסיס זורבה, יווני סוער, הרפתקני, מלא חיים ואופטימי תמיד, שהופך לחברו ולמדריך שלו באי ובחיים היווניים.

מספר הסיפור, בזיל, הוא סופר ומעין פילוסוף, שזה עתה ירש מכרה פחם באי יווני רחוק. הוא מחליט לנסוע לשם כדי לפקח על העניינים.

בסירה שמובילה אותו אל האי כרתים הוא פוגש את זורבה הכריזמטי, איש בגיל העמידה שחי חיי הרפתקאות והופך למדריך של בזיל לחיים באי. זורבה חי את החיים, רוקד עושה מוסיקה ומאהב נמרץ, איש של נשים ואנשים.

בזיל נהנה מההיכרות עם זורבה, שמציג אותו בפני המקומיים ומכיר לו את החיים בו ובדרכי העולם ובהדרגה משנה את השקפתו של האורח האנגלי על החיים.

שניהם, בזיל וזורבה מתמודדים עם שורה של אתגרים כשהם מנסים להפעיל את המכרה. הם נתקלים בבירוקרטיה המקומית, מתעמתים עם חלק מתושבי הכפר המגלים עוינות וחווים כישלונות בלתי צפויים.

לאורך כל הסיפור, נשאר זורבה עצמו אופטימי ונראה שהוא נהנה מההרפתקאות, בעוד בזיל מנסה ליישב את הניגודים שבין ערכיו והאידיאלים האינטלקטואליים שלו לבין המציאות המבולגנת שהוא חווה.

מתחילתו ועד סופו המפתיע מציע "זורבה היווני" סיפור מעורר השראה על בני אדם, מפגש תרבותי, הרפתקאות, חברות וחיפוש אחרי משמעות.

מהספר נוצר בין השאר בשנת 1964 גם הסרט המפורסם, בבימוי המוצלח של מייקל קקויאניס. את אלכסיס זורבה, הדמות הראשית בסרט גילם השחקן המקסיקאי-אמריקאי אנתוני קווין, שכלל לא היה יווני, אך היטיב לגלם את דמותו של זורבה. את דמותו של בזיל, האורח האנגלי, גילם אלן בייטס.

את הסרט צילמו באתרים שונים באי כרתים, כולל בעיר חאניה, בחצי האי אקרוטירי ועוד. את הסצנה הכי מפורסמת מהסרט, זו של ריקוד הסירטאקי, צילמו בחוף של הכפר סטאברוס.


הנה קדימון הסרט:

https://youtu.be/hkuoaKtOZg8


"הריקוד של זורבה", הריקוד המפורסם שעל החוף "סירטאקי" על שיר הנושא:

https://youtu.be/2AzpHvLWFUM


ביוון הסירטקי הפך לריקוד עממי:

https://youtu.be/par4zqR6n80


את המוסיקה לסרט יצר המלחין היווני האגדי מיקיס תיאודורקיס:

https://youtu.be/QskFT7AaKH0


תמונות מההצגה זורבה היווני בתיאטרון הבימה:

https://youtu.be/eaPUkCU8ldc


והתמונה מהחוף עם מוזיקת זורבה היווני:

https://youtu.be/dzlcxN0lxSo

חוף נבגיו שבאי זקינתוס ביוון הוא חוף חולי מקסים, מהיפים של יוון. מכנים אותו לעיתים "מפרץ המבריחים" והגישה אליו אפשרית רק על גבי סירה. יש בו ספינה טרופה והוא סגור מכל צדדיו בצוקי גיר מרהיבים, מימיו בצבע טורקיז והוא שליו ויפה. מהצוקים המרהיבים שמסביבו מבצעים מדי פעם קפיצות בסיס עוצרות נשימה.

שלד הספינה עצמו הוא שלד של ספינת מבריחים בשם "פאנאגיוטיס" והוא הסיבה לכינוי שקיבל המפרץ הקטן הזה - "מפרץ המבריחים". הספינה היתה ספינה שבה הבריחו סיגריות לא חוקיות ובשנת 1983 היא טבעה ונסחפה לחוף.


הנה חוף נבגיו מלמעלה:

http://youtu.be/-Uij9-zJoLA


קפיצת בסיס לחוף נבגיו:

http://youtu.be/6NSnyZaVt_E


ושלד הספינה הטרופה של זקינטוס מקרוב:

http://youtu.be/Ujtq64mvoVw

שדרת פסלי האריות (The Terrace of the Lions) הם 5 פסלי אריה עתיקים, עשויים משיש, שנוצרו במאה ה-7 לפני הספירה על ידי תושבי האי נקסוס, הסמוך לדלוס.

למעשה נוצרו לפחות 9 פסלים כאלה, אך חלקם נבזזו במהלך השנים. אחד מפסלי האריות של דלוס נמצא עד היום בעיר האיטלקית ונציה ונמצא בפתחה של הארסנאלה שבעיר.

לפי המיתולוגיה היוונית, האי דלוס, אי זעיר ולא חשוב שהמיתולוגיה מספרת שממש צף על פני הגלים, היה היחיד שאפשר למאהבת של זאוס, לטו, ללדת בו. כל האיים האחרים חששו מכעסה של הרה אשת זאוס. כך נולדו בדלוס שני ילדיה, מי שיהיו לאלים, אפולו וארטמיס.

המיתולוגיה מספרת שלאחר לידתם של השניים, עלו ממעמקי הים עמודי ענק שהתחברו אל האי וייצבו אותו למקומו לתמיד.

כך הפך דלוס, לצד דלפי, למרכז הפולחן לאפולו. הדת היוונית העתיקה ראתה באיי הזערורי אתר מקודש ונבנו בו מקדשים גדולים ומרשימים לאפולו.

גם היום, בעיקר בשל האתר הארכאולוגי שהוא, מהווה האי דלוס מקום מבוקש במיוחד לתיירים וחובבי ארכאולוגיה ומיתולוגיה.


הנה שדרת פסלי האריה של האי היווני דלוס:

https://youtu.be/JwGdW_aa4wU


על האי דלוס ושורת האריות:

https://youtu.be/UUMM0uw3jio


מצגת וידאו עם מסע באי דלוס לשדרת האריות:

https://youtu.be/bb50oo21Tx8


תוכלו לבקר שם כבר עכשיו ב"ביקור הוירטואלי" שלנו:

https://youtu.be/v5olL_uOqHw


ומסע מוסבר באי המיתולוגי:

https://youtu.be/U-zTvebQ6gI?long=yes

הקולוסוס מרודוס (Colossus of Rhodes) היה פסל גדול מאד של האל היווני הליוס, שהתנשא לגובה של 34 מטרים. הפסל עמד ליד נמל רודוס ונחשב אחד מפלאי העולם העתיק. "קולוסוס" הוא שם מודרני שניתן לו בזכות מימדיו העצומים (קולוסאליים).

הקולוסוס נבנה לזכר הנצחון המופלא והמפתיע של אנשי האי הקטן רודוס, על צבא ענקי וחזק שצר על האיי במשך שנה והובס של ידם. כך הוא נבנה בהחלטת אנשי האי על ידי האמן כארס כמחווה לאל השמש הליוס, פטרונו של האי. הפסל שדמה לפסל החרות שאנו מכירים בעיר ניו-יורק, ניצב בכניסה לנמל כשהאוניות הנכנסות אל הנמל נהגו להפליג בין רגליו הענקיות.

בשנת 226 לפני הספירה התמוטט הקולוסוס ברעידת אדמה קשה. תושבי האי ראו בכך את רצון האלים ולא בנו אותו מחדש. יופיו של הפסל המשיך להרשים גם בתור הריסות והוא נשמר על ידי התושבים במצב זה עוד מאות שנים. בכיבוש הערבי של האי, נבזז הפסל ההרוס ושרידיו נמכרו לגרוטאות מתכת.


הנה סיפורו של הקולוסוס של רודוס:

https://youtu.be/vJnEdUrWNsU?t=12s


תולדותיו:

https://youtu.be/MbFayW5xB9s


בניית הקולוסוס:

http://youtu.be/GTjfWwd6h9s


מצגת וידאו של הקולוסוס:

https://youtu.be/vM6_FoDrNeA


סופו של הקולוסוס וכיצד נהרס:

http://youtu.be/2c5bKVuTkpU


שימו לב לגודלו של הקולוסוס ביחס לגודל הספינות של אותה תקופה:

http://youtu.be/HQt-uevpLHs


וקדימון לסרט עלילתי שנעשה על הקולוסוס האגדי של רודוס:

https://youtu.be/jh1hmDr11SY

האי הסלעי הזעיר ספינלונגה נמצא במפרץ מירבלו, ממזרח לאי הגדול כרתים. הוא מכונה "אי המצורעים" מאז שנת 1903 בה הקימה ממשלת יוון על האי מושבה למצורעים.

היות ומחלת הצרעת היא מדבקת ומסוכנת, חשוב היה באותה התקופה לבודד את מי שחלה במחלה מהקהילה הבריאה. לכן הוא זכה לכינוי "אי המתים החיים".

עד 1953, שבה נכנסה לשימוש תרופה שפותחה למחלה, ספינלונגה שימש כמושבת מצורעים, כפר שבו חיו רק מי שחלו בצרעת. ב-1953 מת המצורע האחרון באי ובשנת 1957 הוא פונה מאחרון המצורעים שישבו בו.

את סיפור האי ומושבת המצורעים שהייתה עליו מספר הרומן, הספר העלילתי "האי של סופיה". הסיפור כתוב מזווית אישית וטראגית, על דמות בדויה, אך כזו שדרכה מסופר סיפורם של אנשים שהורחקו ממשפחותיהם, מאהוביהם מחבריהם וקהילתם - הורחקו לכל ימי חייהם וצפו מהאי בכפרם שהוא ממש ממול.

זה היה גורלם של מי שחלו אז בצרעת.

ניתן להגיע אל האי בסירה מהכפר ועיירת הנופש אלונדה. יש בו גם בית קברות שבו נקברו מצורעי האי שנפטרו מהמחלה. בתקופת המצורעים קראו לאי הזה גם בשם "אי המקוללים".

בתקופות שונות ישבו באי עמים שונים ואפילו פיראטים שכנו בו בימים הגדולים של כרתים כמוקד הפיראטים בים התיכון. על האי יש מצודה ענקית ויפה שבנו הוונציאנים ששלטו כאן, בשנת 1579. בימי הוונציאנים היה האי כה מבוצר, שלקח לעותמנים 45 שנה לכבוש אותו!


הנה סיפורו של אי המצורעים ספינלונגה (עברית):

http://youtu.be/3Exq2UCBjq8


מבט אל האי ספינלונגה מרחוק:

http://youtu.be/VHv1Wfa5i4w


הנה מחלת הצרעת:

https://youtu.be/GB6L2lOMnGE


ומותר לצחוק על אנשים שמוכנים לצרעת בשביל גימלים בצבא (עברית):

https://youtu.be/2bOiA3rvl0I

פסל השיש של ניקה מסמותרקיה (Winged Victory of Samothrace) הוא פסל יווני קדום ומרשים במיוחד, של אלת הניצחון היוונית, ניקה, או נייקי.

בפסל, הנמצא במוזיאון הלובר בפריז, נראית ניקה כשהיא הולכת, עם הכנף שלה. ניקה ניצבת אל מול הרוח. אף שידיה וראשה של ניקה אבדו במרוצת השנים ואולי אפילו מעט בזכות זאת, היא מאוצרות האמנות הגדולים בעולם.

בפסל לובשת האלה בגד מבד שנצמד אל מותניה למטה, בעוד שבד דק נצמד לפלג גופה העליון. לניקה המפוסלת זוג כנפיים גדולות ופרושות כמו בנחיתה של ציפור. יש המשערים שבידה החסרה היא אחזה באחד מסמליה המוכרים של האלה ניקה, חצוצרה או זר ניצחון.

נראה שהפסל פיתוקריטוס מרודוס הוא שפיסל אותה במאה ה-2 לפני הספירה.

הפסל של ניקה התגלה בשנת 1863 על ידי הארכיאולוג שארל שאמפּוּאָזוֹ בהיכל האלים הכבירים שבאי סמותראקי (Samothrace).


הנה הפסל של ניקה מסמותרקיה במוזיאון הלובר בפאריז:

http://youtu.be/SwMyQc3xaAY


וניסיון לשער איך נראתה ניקה מסמותרקיה לפני שנפגעה:

http://youtu.be/NzHN05jnGAk