הבטלדרס (Battledress) היה המעיל הצבאי הקצר, שהיה נפוץ במחצית השנייה של המאה ה-20. הוא היה מעיל נוח וקליל, ששימש את הטייסים, בתור "מעיל טייסים" ואת הקצינים והחיילים הלוחמים. הוא נכנס לצה"ל בהדרגה, בתקופת מלחמת השחרור. ישראל קיבלה אותו בעיקר מעודפים של צבאות אחרים, כמו הצבא הצ'כי והצבא הבריטי.

הבטלדרס, הלחמה של המילים "קרב" (Battle) ו"בגד" (Dress), החליף את השינֶל, שהיה כינויו של מעיל החיילים הארוך. השינל היה מעיל ארוך ועבה, עשוי מצמר וכבד ביותר. הוא אמנם חימם היטב אבל התנועה בו הייתה קשה ולא נוחה, במיוחד כשירד גשם. השינל היה נפוץ מאז שצבא נפוליאון חילק אותו לחייליו בפלישה לרוסיה.

את הבטלדרס החליף בצה"ל מעיל הדובון.


הנה סרטון שבו מוצג הבטלדרס:

http://youtu.be/1BBHNI933to

המושג או הביטוי "אחים לנשק" (Brothers in arms) נועד להעביר את אחוות הלוחמים, שחוו ביחד את מוראות הקרב. באירוע כה קיצוני כמו מלחמה וקרבות, כשאתה רואה את חבריך נופלים ואחרים נפצעים, אם שרדת הרי שתמשיך תמיד לחוש אהבה גדולה לשורדים איתך, מהולה בכאב וגעגוע לנופלים ורעות שלא נגמרת, כנראה עד יומך האחרון.

מסופר על לוחם שנפצע קשה בשדה הקרב. בעת שהחלים מפציעתו הוא שאל את חברו הטוב מדוע כשהביט לאחור בעודו פצוע, ראה רק זוג טביעות נעליים בקרקע הבוצית, את צעדיו שלו. הוא הוטרד מדוע נטש אותו חברו בקרב, אבל החבר ענה לו שטביעות הנעליים שראה היו שלו, בזמן שהוא נשא אותו, את הפצוע, על גבו.

אחוות לוחמים, או הרעות בינינו, הם קשר עמוק בין מי שהיו בשדה הקרב ביחד. אולי זה נראה כמו סתם חוויות משותפות אבל אחוות הלוחמים היא הרבה יותר מזה. הנאמנות והערבות ההדדית שנדרשות מלוחמים בשדה הקרב הן הגבוהות ביותר שניתן לראות, במיוחד מאנשים שאינם בני משפחה אחת או בני זוג. הרעות היא ההסבר היחיד לחיילים שסיכנו את חייהם למען חבר ולעיתים אף ויתרו על חייהם למען חבריהם לנשק.

בערכי צה"ל מופיע ערך הרעות בהגדרה הבאה: "החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש."


הנה סרטון אנימציה שמתאר את אחוות הלוחמים בקרב הקשה בנבי יושע (עברית):

http://youtu.be/7SjtW3FCo7o


חברות שלא תאומן בין טייסים אמיצים במלחמה:

https://youtu.be/8scbhR9RPFQ


לוחם שמוותר על המצנח שלו כדי להציל חבר:

https://youtu.be/ddNAh3DCvZM


ושיר על אחוות הלוחמים של "האחים בדם" עם צילומי לוחמים ממלחמות מיותרות בקולנוע:

http://youtu.be/Dqok5m4lqeE

האומץ היא תכונה של אנשים שיודעים להתמודד עם פחד, איום, כאב או סכנה. אין מדובר במי שלא פוחדים, אלא במי שיודעים שהפחד הוא אנושי.

כולם פוחדים, אבל האמיצים יודעים להתגבר על הפחד ולהמשיך לפעול - על אף הפחד!

אנשים העוסקים בפעילויות מסוכנות, לוחמים בשדה הקרב, אקרובטים וספורטאים הפועלים בתנאים של סכנה ופחד - כל אלה חייבים להיות אמיצים. לפחד ולהתגבר - כדי לנצח!


הנה דוגמה לאומץ בספורט:

http://youtu.be/9nqYvNDu0yQ

רועי קליין היה קצין צה"ל שנהרג בקרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חייליו. שירת באותה עת כסגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני. על מעשה זה הוענק לו לאחר מותו עיטור העוז.

רב סרן רועי קליין לחם במלחמת לבנון השנייה. במהלך הקרב בבינת ג'בייל נזרק רימון יד לעבר הכוח שעליו פיקד. קליין זינק על הרימון, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג.

במעשהו הציל רועי את חיי יתר החיילים ששהו בסמוך. חייליו סיפרו כי לאחר המעשה זעק שמע ישראל. בעקבות מעשה זה הוענק לו עיטור העוז. העיטור הוענק ב-2 בספטמבר 2007 בטקס בהיכל התרבות בתל אביב. את האות קיבלו בשמו אביו ואלמנתו של קליין.


הנה הענקת עיטור העוז לאביו ואלמנתו של רס"ן רועי קליין על גבורתו:

http://youtu.be/dF_yGoQdQEk


אנימציית סטופ מושן מרגשת המתארת את מעשה הגבורה של רס"ן קליין:

http://youtu.be/Yw9114koNdc


דברי אלמנתו של רועי קליין:

http://youtu.be/6VPxtIeoaz8?t=5s


ומצגת וידאו של סיפור חייו ומותו:

http://youtu.be/M3hPbRu8Jgg

יחידה 442 של הצבא האמריקני היא היחידה שקיבלה הכי הרבה עיטורי גבורה במלחמת העולם השנייה. המעניין ביותר הוא שהחיילים של יחידה זו היו חיילים שכולם היו ממוצא יפאני.

המעניין הוא שבניגוד לחשש של הממשל האמריקאי, אזרחי ארה"ב ממוצא יפני, שהיה חשש שישתפו פעולה עם יפן, האוייבת הראשית של ארה"ב במלחמה, הוכיחו את גבורתם והנאמנות שלהם לארה"ב במהלך המלחמה, בלוחמה אמיצה במיוחד בשדה הקרב.


הנה סרטון על יחידה 422 של הצבא האמריקני במלחמת העולם השניה:

http://youtu.be/zw_3KO9c_QE

אם הקרבה היא ויתוּר על משהו, הרי שהקרבה עצמית פירושה מסירוּת נפש. ומסירות נפש כשמה כן היא - מסירת נפשך, חייך, עבור אחרים, כדי לאפשר להם חיים.

הקרבה פירושה ויתור על דבר בעל ערך רב, רק כדי לאפשר משהו אחר, שהמקריב לא בהכרח נהנה ממנו, או שיש הנהנים ממנו הרבה יותר.

אם אומרים שמישהו הקריב את קידומו בעבודה עבור המשפחה, מכוונים לכך שהוא ויתר על העמדת הקריירה במקום הראשון, כדי לספק את צרכי ילדיו או בן זוגו.

אבל ההקרבה העצמית היא הרבה יותר משמעותית, כי יש בה ויתור סופי, הכי משמעותי שיש - ויתור על עצם קיומו של המקריב. היא מתרחשת כשאדם מוכן לשלם בחייו שלו, לרוב כדי לאפשר חיים לאחרים.

בשואה אנשים הקריבו את חייהם בכדי שלא לבגוד בחבריהם למחתרת והורים הקריבו את עצמם להצלת ילדיהם. היו אף חסידי אומות העולם שהיו מוכנים להקריב את חייהם ואת חיי בני משפחתם בכדי להציל יהודים.

גם בשדה הקרב יש מקרים שלא יאומנו, של קפיצה על רימון או הפיכה של חיילים את עצמם ל"מגן אנושי" לחבריהם לנשק. חיילים שלקחו על עצמם משימות שהסיכוי לחזור מהן הוא אפסי והקריבו את עצמם למען חבריהם לנשק.

גם לאונידס הספרטני, בקרב תרמופילאי, נשאר עם 300 מחייליו להילחם בצבא פרסי עצום, כדי לאפשר למרבית צבאו לחמוק מהשמדה ולהיערך לעמידה מול הפרסים ולניצחון. קראו על כך בתגית "לאונידס".

בהיסטוריה של צה"ל לבדו היו לפחות 8 חיילים שהפילו את עצמם על רימון והגנו על חבריהם ממוות. רב סרן רועי קליין הוא המפורסם מביניהם, בהיותו הקצין שהגן על חייליו. קראו עליו בתגית "הקרבה עצמית, רועי קליין".

היו גם מי ש"נשכבו על הגדר" (ומכאן הביטוי המפורסם), כדי לאפשר לחבריהם לפרוץ למוצב ולכבוש אותו, כי הפצצה שנועדה להכריע את הגדר לא התפוצצה. שלושה לוחמים עשו זאת במלחמת ששת הימים לבדה, נשכבו על גדר בעת קרב, וחבריהם לנשק חצו אותה על גבם. דוד שירזי שילם בחייו על כך באותו קרב.


הנה המפקד הדגול שדאג לחלץ את חייליו והקריב את עצמו בשבילם (עברית):

https://youtu.be/G7uggJEF8Ig


האם גם בטבע יש הקרבה עצמית?

https://youtu.be/K_yYDhhrN00


וסרט תיעודי לזכר הקצין רועי קליין שנשכב על רימון כדי להגן על חייליו (עברית):

https://youtu.be/8AhWf5UtQ0Y?long=yes