מונוקל (Monocle) היה משקף בודד, חצי משקפיים, שגברים עשירים במאה ה-19 השתמשו בו לראיה, בעיקר לטווח קרוב.

לאחר המצאת המשקפיים הפסיקו להשתמש בו, במיוחד משום שהוא היה לא שימושי וקשה להחזקה בארובת העין. בכל שינוי של הבעת פנים, יכול היה המונוקל ליפול מהעין.

במסגרת הנטייה לרטרו, מנסים מדי פעם להחזיר את המונודל לאופנה הגברית, אבל הוא בעיקר סמל סטטוס לאנשים עשירים ומשועממים שיש להם כבר הכל.


הנה המונוקל:

http://youtu.be/uA_BCbh88rg?t=7s


ופרסומת למונוקל מודרני תלת ממדי וחדשני:

http://youtu.be/QsQ6MpC1dzU

משדות הכותנה ועד למכנסיים הכי פופולאריים בעולם - תעשיית הג'ינס היא מהחזקות והמצליחות בעולם האופנה. גם אם בסופו של דבר הג'ינס הוא רק בד והמכנסיים הם רק לבוש, הג'ינס הוא חלק מתרבות של צעירים מורדים ומעודכנים תמיד.

תהליך ייצור בגדי ובעיקר מכנסי הג'ינס מתחיל בהכנת הדגם, או הדוגמה של המכנסיים שרוצים לייצר. ישנן דוגמאות או גזרות שונות וסוגי ג'ינס משתנים, חלקם קלאסיים וחלקם חדשים יותר, כמו סקיני (צמוד מאוד), סלים ג'ינס (צר) וכדומה. יש גם ג'ינסים רטרו, חדשים יותר אך מכילים מרכיבים או מזכירים דוגמאות וגזרות מהעבר.

לכל גזרה יש להכין דוגמה אחרת של חיתוך ותפירה. לאחר מכן, לצורך ייצור של מכנסיים מגזרה כלשהי שולף היצרן את הדגם המיועד לה.

השלב הבא הוא בחירה בין מגוון מסוים של בדים וצבעים שישמשו לייצור הליין של המכנסיים המיועדים. במקרה של הג'ינס הבחירה היא, מן הסתם, די קלה. צריך לבחור מבין גווני הג' ינס השונים.

לאחר שמתכננים את הדגם, מכניסים אותו למכונות חיתוך החותכות את חלקי הבגד השונים, במגוון גדלים. עתה מכניסים למכונת החיתוך שכבות רבות של בד ג'ינס,לעתים עד 100 שכבות שייחתכו ביחד. במכונת החיתוך הן נחתכות בו-זמנית לשכבות של בד לרגליים, בדים שמיועדים למותניים, לכיסים וכך הלאה.

עתה מעבירים את חתיכות הג'ינס המוכנות אל מכונות תפירה. כאן תופרים אותן העובדים בעזרת מכונות תפירה תעשייתיות ומהירות במיוחד. תופר ממוצע, או ליתר דיוק מפעיל מכונה משוכללת שכזו, יכול לייצר זוג מכנסי ג'ינס ברבע שעה.

מכונה תעשייתית כזו, אגב, מסוגלת לתפור אלפי תפרים בשנייה. משום כך חייבים המפעילים שלה להיות מאוד מקצועיים ומוסמכים, כדי שיימנעו פציעות בתהליך.

לאחר התפירה, שוטפים את המכנסיים, את ז'קט הג'ינס או כל בגד ג'ינס אחר, באמצעות מכונות שטיפה תעשייתיות. מכאן יועברו הג'ינסים שצריכים טיפול של שחיקה, קרעים ושלל עיצובים מודרניים של אופנות הג'ינס המתחלפות. חלקן יעברו שטיפה מרובה ושוחקת, אחרים יעברו שטיפת אבנים משפשפת, יהיו שייקרעו "במקומות הנכונים" וכיוצא בזה.

בסיום תהליכים אלו, מוסיפים עובדים את הטיקט, עם פרטי המותג, תוויות המידה והוראות הכביסה. במידת הצורך ולפי המזמין, מכנסי הג'ינס נארזים באריזה מסחרית לשיווק או נארזים הארגזים גדולים, מוכנים למשלוח.


הנה סרטון על ייצור בגדי הג'ינס:

http://youtu.be/5DzEpOp2Jy8


עוד על הייצור של הג'ינס:

https://youtu.be/f6Cmx4bjA7c


ומעצבים שמדגימים כיצד מסגננים מכנסי ג'ינס לפי האופנה של השנים האחרונות:

http://youtu.be/Ban8dCxFVGg

בעבר היו הצעירים של צפון קוריאה רשאים לבחור את התסרוקת שלהם מתוך מספר תסרוקות שהממשלה הרשתה. עד שבשנת 2014 פרסם הדיקטטור הצעיר קים ג'ונג-און שלכל הסטודנטים מותרת תספורת אחת זהה.

לגמרי במקרה התספורת הזו אהובה על הרודן כבר שנים רבות והוא נוהג להסתפר רק בה.

התסרוקת המיושנת, שבעבר נקראה "תספורת המבריח הסיני", אינה אהובה על הגברים בדיקטטורה הקומוניסטית הסגורה. אבל למסכנים אין ממש ברירה והם נאלצו לקבל את הנחיות הרודן הצעיר ולרוץ למספרה כדי לעצב את שערם מחדש, כך שתתנוסס מעליו התספורת של המנהיג.

זו הייתה יכולה להיות דוגמה משעשעת לרודנות מטומטמת, אבל זו בראש ובראשונה אזהרה לאזרחי דמוקרטיות שרוצים מנהיג חזק ועלולים למצוא את עצמם מסופרים כמוהו...


הנה סרטון שמלגלג על חובת התספורת של קים ג'ונג-און:

http://youtu.be/9lRtOXvN1SU


על הדיקטטור עצמו:

http://youtu.be/wc7FuFt7dkI


וכך הוא צמח כדיקטטור:

https://youtu.be/kfpqKnaYy6k?long=yes

בימינו הפכה חולצת טי (T-shirt), או טי שרט, לסוג של לוח מודעות אישי, מעין בד ציור פתוח להעברת רעיונות חברתיים ומסרים פרסומיים. עד כדי כך הפופולריות של חולצת הטי גדולה, עד שגם מעצבי אופנה עכשוויים לא רואים פחיתות כבוד בעיצוב של חולצות טי ובשילובן במראה האופנתי המעודכן.

תולדות ה-T shirt מתחילים כשחולצת הטי מופצת על ידי הצי האמריקאי בתקופת המלחמה הספרדית, בשנת 1898. זו הפעם הראשונה שפוגשים בה בארצות הברית. עד המאה ה-20 נהגו גברים ללבוש רק חולצות מכופתרות. כמובן שהבעיות החלו כשאבדו להם הכפתורים.

בצבא היה השימוש העיקרי בחולצות הטי, בעלות הצווארון העגול והשוורולים הקצרים, כחולצות שנלבשו מתחת למדים, סוג של לבנים. הן התגלו ככל כך שימושיות עד שבתוך זמן קצר הפכו חולצות ה-T לציוד הכרחי לטירונים המתגייסים לצבא.

ב-1904 כבר פרסמה חברת בגדים תחתונים בשם "The Copper" את החולצה עם הבד הנמתח שאפשר מעתה ללבוש אותה בלי צורך בכפתורים, תוך העברת הראש דרך הצווארון שלה. מודעת המפרסומת שלה התפארה אז, בפני הגברים הרווקים שכל כפתור נופל סיבך אותם בחיפוש אחרי תופרת: "ללא סיכות ביטחון או כפתורים, בלי מחט ובלי חוט!"

זה גם השלב שצורת האות T שלהן מקנה לחולצות החדשות הללו את השם האייקוני חולצות T. על כל פנים, שמען של החולצות הקלילות והלא מחייבות יוצא מגבולות הצבא ובעלי מקצועות כחולי-צווארון מתחילים ללבוש אותן לעבודות. הבד הקליל והשימושי, במיוחד בימים חמים, כובש את החקלאים, הבנאים, עובדי הכבישים ושאר העובדים בשמש הקופחת ובחללים חמים מאד, כמו כורים, מסיקי אש וכדומה.

משם המשיכה חולצת הטי את מסע הניצחון שלה אל עולם הילדים. החולצה הזולה והקלה לניקוי התאימה מאד לאימהות שלהן ובאופן כללי גם לתקציב המשפחתי.

בשנות ה-20 הפכה המילה T-shirt למילה במילון האמריקאי, אבל החולצה הזו נותרה פשוטה למדי ובצבע אחד. את זה שינתה ב-1938 הפקת הסרט "הקוסם מארץ עוץ" שקידמה את הסרט באמצעות ההדפס הראשון על חולצות טי. חלוקת החולצות המודפסות כל כך הצליחה שהן הפכו לערוץ פרסומי חדש ולאמצעי מיתוג מצוין לחברות מסחריות.

בשנת 1942 הופיעה חולצת הטי המודפסת הראשונה על שער של מגזין ה-Life היוקרתי והפופולריות של החולצות הללו הרקיעה שחקים. גם הופעתו של השחקן האגדי מרלון ברנדו בסרט "חשמלית ושמה תשוקה, מ-1951, כשהוא לבוש בחולצת טריקו, תרמה לחלחול שלה לכל שכבות האוכלוסייה והגילאים. לראשונה הייתה חולצה ה"טי", לא להאמין, הבגד הלוהט בחנויות הבגדים.

בסוף העשור של האהבה והמחאה, לקראת סוף שנות ה-60, הטישרט הפכה לאמצעי ביטוי לצעירים ולצעירים ברוחם. רעיונות החופש והביטוי העצמי התמזגו זה בזה והפכו את החולצות הללו לשלטים מהלכים של בעליהן. יצרנים המשיכו לפרסם באמצעותן את הלוגו שלהם ופורטרטים של מהפכנים נאים, דוגמת צ'ה גווארה ופידל קסטרו, הופיעו על החולצות הצבועות בצבע האידיאולוגי הנכון.

בשנות ה-70 החלו גם אמנים לייצר עבודות והדפסים לחולצות טריקו. לוגואים של להקות רוק, כמו הרולינג סטונז ולהקת Yes, הפכו לוהטים על חולצות T. גם אייקונים, דוגמת הסמיילי אט סמל השלון ומשפטים שנונים או משולבים באייקונים, כמו "I love New York" שבו מוחלפת המילה love בציור של לב, המשולב בטקסט עצמו.

כיום, לצד מכנסי הג'ינס ושבירתם של כללי הלבוש הרשמי, מככבות חולצות הטי בעולם החדש, של הלבוש הנונשלנטי והמרושל במכוון. הן סמל של נעורים ואופנה צעירה, מעבירים רעיונות ומעידים על השנינות וגודל הכיס של הלובש, משום שקניית חולצות מעודכנות וחדשניות, עולה לא פעם במחיר גבוה.


הנה סיפורה ההיסטורי של חולצת הטי שרט:

https://youtu.be/NgTiskX8tuQ


חולצת הטריקו היצירתיות שאנשים ממציאים:

https://youtu.be/6-vik1mKqdI


כך הופכים חולצת טריקו לשמלה:

https://youtu.be/n1BIqOhudGg


חולצות הטריקו משקפות את המצב הצרכני העולמי והפגיעה האנושית בסביבה (מתורגם):

https://youtu.be/BiSYoeqb_VY


באווירה הורסת - מה קורה לגבר ישראלי שמנסה לצאת מהטריקו (עברית):

https://youtu.be/5_2Fz8OIP1k


והסיפור המשעשע של הטי שרט:

https://youtu.be/E0tJ2_-6Omg

כובען (Hatter) הוא בעל מקצוע היוצר כובעים וכיסויי ראש אחרים. כמו חייט וסנדלר, פעם המקצוע הזה היה יוקרתי והכובען יצר בשביל בעלי הממון כובעי יוקרה איכותיים וייחודיים משלהם.

זהו אחד המקצועות העתיקים שכמעט ולא שרד. לא שאין כובענים גם היום, פה ושם יש אפילו כוכבים, כמו הכובען המפורסם סטיבן ג'ונס, אבל הם מעטים מאד ועוסקים בעיקר בתפירה של כובעים מיוחדים לתעשיית האופנה העילית, לבתי עיצוב יוקרתיים ולזמרים ואנשי במה מפורסמים מאד.

עוד מהמאה ה-16 מתועדים בעלי מקצוע המייצרים קישוטי ראש וכובעים. הכובענים נהגו למכור את הכובעים שיצרו לנשים, גברים וילדים. אבל אם בעבר מכרו כובענים בחנויותיהם כובעים שייצרו ועיצבו בהזמנה גם לג'נטלמנים, כיום מוכר הכובען המעצב בעיקר כובעי נשים מיוחדים. מרבית הכובעים לגברים הם מוצרי מדף שאינם בעלי עיצוב חדש, מתוצרת מפעלים גדולים, ובעלי פסי ייצור המוניים.

כובענים ייצרו לאורך ההיסטוריה, מגוון של כובעים ששימשו לצרכים שונים. היו כובעים שנועדו להצביע על מעמד חברתי גבוה, דוגמת כובע הצילינדר, שהיה חלק מחליפת שלושת החלקים של הג'נטלמן האירופי.

היו כמובן כובעי תפקיד צבאיים, כמו כובע הקצין או כומתת החייל. כובע הצבא הצרפתי וכובעי הצבא הטורקי - כולם דוגמאות לכובעים שהם חלק מהמדים. היו כובעים לבעלי מקצוע, כמו כובע הקאובוי של הבוקרים והמגבעת של הבלש הפרטי, שהונצחה שוב ושוב בסרטי ה"פילם נואר" של שנות ה-50.

כמובן שהיו גם כובעים לנשים. לבעלות תפקיד, כמו האחיות והפקידה, היו כובעים שהצביעו על תפקידן. היו להן גם כובעי קוקטייל כחלק מלבוש הערב הנשי. המעצבת האגדית קוקו שאנל תרמה את חלקה להקטנת הכובעים האלה, במקום הכובעים הגדולים והמוגזמים של תחילת המאה ה-20.


כובען מודרני בעבודה:

https://youtu.be/pMfUVOZeIWw?t=30s


כובען שנזכר כמה הכובע היה חשוב פעם:

https://youtu.be/DGIG0X8MCfA


כובענית בישראל (עברית):

https://youtu.be/mAvOQAIh6go


כך מייצרים מגבעות:

https://youtu.be/h5dP2qRXdFY


סיפור הכובען המשוגע לילדים:

https://youtu.be/-SdGBMiUWsw

אופנת השיער הארוך (Long hair) לגברים הפכה במחצית השנייה של המאה ה-20 לפופולרית מאוד ויותר מתמיד. אבל היא ממש לא נולדה במאה הזו.

שיער גברי ארוך היה וחזר לאופנה בשלבים שונים לאורך ההיסטוריה. שוב ושוב הוא הושפע ממגמות תרבותיות וחברתיות וצץ במהלך תקופות בולטות בהן שיער ארוך לגברים היה פופולרי.

אם נניח הצידה את הפרהיסטוריה והאדם הקדמון, שמיעט להסתפר ולכן שערו ארך דרך קבע, השיער הגברי הארוך חוזר לא פעם בזמנים עתיקים. גברים בתרבויות עתיקות שונות, כולל באלו של מצרים העתיקה, יוון ורומא, גידלו לא פעם שיער ארוך כסמל למעמד ולגבריות. גם אם זה לא היה המראה הנפוץ ביותר, הוא התקיים אצל רבים ובמקומות שונים בעולם העתיק.

בתקופת הרנסנס, בין המאות ה-14 וה-17, התקשר המראה הארוך לרעיונות של אצילות ועידון. שיער ארוך הפך אז אופנתי, במיוחד בקרב גברים במעמדות הגבוהים. לעתים קרובות הוא עוצב עם כיסויי ראש מעוטרים, תלתלים ואפילו צמות.

אחרי מאות שנים, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, יחזור המנהג הגברי לגדל שיער.

ראשונים היו הביטניקים, מתנועת דור הביט (ראו בתגית "ביטניקים"). בסוף העשור שלפני הסיקסטיז מרדו אותם צעירים בדור המבוגר והמסודר של הוריהם. בהפגנתיות ברורה ואפילו בוטה, הם לא טרחו להסתפר, כחלק מהמראה הכללי המוזנח שאימצו אז.

אגב, את השיער הארוך אי אפשר לנתק מהמראה המזוקן. שניהם כשילוב נולדו בתנועת הביט של הפיפטיז, אך צברו פופולריות בשנות ה-60, עשור של מחאה ועמידה על עקרונות של אהבה, שוויון ושלום, או בקיצור - העשור של תנועת ההיפים.

גברי הפרחים, פראפראזה על הכינוי "ילדי הפרחים" לו זכו ההיפים, אימצו את השיער הארוך והזקן, כסמלים גבריים של המרד וההתנגדות למלחמת וייטנאם.

בהמשך ובהשפעת התנועה ההיפית, גידלו צעירים רבים בעולם את שיערם. זה היה אז סמל למרד בזרם המרכזי של החברה ודרך לבטא את האינדיבידואליות שלהם.

אגב, גם כוכבי הזמר של ההיפים גידלו אז שיער. דמות שמדגימה את זה יפה היא של קרוסבי מהלהקה הפופולרית "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג". למטה מופיע שיר שלו מהאלבום "דז'ה וו". זה אולי השיר הפוליטי החשוב ביותר שלו והוא עוסק בתנועה ההיפית ובמראה המזוקן וארוך השיעור, כמסמל את המרד וההתנגדות למלחמה בווייטנאם.

מגמת השיער הגברי הארוך תימשך גם בשנות ה-70, בהן עולה מוסיקת ​​הרוק לשיאים של פופולריות. הדגש כאן הוא על ז'אנרים כמו הרוק הכבד והגלאם רוק, בהם היה שכיח במיוחד המראה של מוסיקאים גברים עם שיער ארוך וגולש.

גם בימינו שיער ארוך הוא עדיין בחירה אופנתית עבור גברים רבים. ועדיין, שיער ארוך נתפס פחות ופחות כהצהרה של מרד ויותר כהעדפה של סגנון אישי. דומה שהמרד עבר לבחירות אחרות כמו היפר-קעקועים וצבעי שיער יצירתיים.


השיר "Almost Cut My Hair" בהופעה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ב-1974:

https://youtu.be/MfjPjQvXdcg


הוא עדיין עם שיער ארוך - "היי היי" של ניל יאנג ב-1985:

https://youtu.be/LQ123T3zD2k


"סוסים פראיים" בשיער ארוך - הרולינג סטונס:

https://youtu.be/Xb3fZmkzy84


אפילו הדוכס הלבן של הרוק, גידל שיער בשלב מסוים בקריירה שלו:

https://youtu.be/o_cHvtPB2dY


אצל מעריצי המטאל והגראנג' של האייטיז וניינטיז שימש השיער הארוך להטחה מעל הראש:

https://youtu.be/CI2Hv5wNBbU