שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי מוסיקת הנשמה?
מוסיקת הסול האמריקאית, או מוסיקת הנשמה (Soul music) של אמריקה, היא מוסיקה שחורה, שצמחה מהמצוקה הכלכלית והחברתית של הקהילה האפרו-אמריקנית והפכה לאחד הז'אנרים הפופולאריים בארצות הברית ובמידה רבה גם בעולם.
לא כולם יודעים שמוסיקת הסול "תפסה" כמעט במקרה. זה קרה כשמספר סגנונות התחברו להם לאחד חדש. אחד היה סגנון הרית'ם אנד בלוז, באנגלית: בלוז וקצב, השני מוסיקת ה-"Doo Wop", המצליחה באמריקה של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלו התמזגו עם סגנון ה"גוֹסְפֶּל", שצבר תאוצה גם הוא באותו זמן. המיזוג בין הז'אנרים הללו יצר את סגנון הסול מיוזיק, או "מוסיקת הנשמה".
בהמשך המוסיקה הזו זכתה בשנות ה-60 לעידוד מכיוון בלתי צפוי. זה היה מכיוון "הפלישה הבריטית", של להקות רוק אנגליות, שהגיעו לאמריקה והופיעו בהצלחה רבה. דווקא הלהקות הלבנות הללו, מהאיים הבריטיים, במיוחד הרולינג סטונז, החזירו לתרבות הפופ האמריקנית סגנונות שנולדו באמריקה, כמו הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוסיקת הנשמה השחורה.
מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד למאה ה-21, היו כוכבים רבים בסגנון הסול מיוזיק. היו את זמרי הנשמה המלטפים, כמו סם קוק ושלישיית הסופרימס, היו המחוספסים, כולל ג'יימס בראון או וילסון פיקט ועוד.
מענקי סול כמו בּוֹ דִידְלִי, ארתה פרנקלין, מרווין גיי וסם קוק, דרך סגנון מוטאון שעליו נמנו אמנים כמו אוטיס רדינג וסמוקי רובינסון, ועד אַל גרין, אדֶל, ביונסה ואלישיה קיז - הרשימה מכובדת ומרכיבה אחדים מהמרגשים שבקולות של המאה האחרונה.
אין נציג טוב למוסיקת הנשמה מסם קוק ששר "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הכישרון הגדול של מוטאון שנדם, מרווין גיי:
https://youtu.be/9vAiESu5wrA
שלישיית הסופרימס:
https://youtu.be/lxny2KMd0TI?t=9s
"הפיתויים":
https://youtu.be/nXiQtD5gcHU
בארי ווייט, אגדת הסול עם קול הבאס של שנות ה-70:
https://youtu.be/V6NVnKFyY24
ואייזק הייז עם מוסיקת הפסקול שיצר עבור הסרט "שאפט":
https://youtu.be/rYriOuyJU5I
ג'וס סטון הבריטית היא אחת מהמפתיעות שבזמרות הנשמה העכשוויות, כאן עם ענק הגיטרה ג'ף בק:
https://youtu.be/bunNRu4mBbY
איך סם קוּק ממשיך לחיות דרך המנון השינוי שלו?
סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.
קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.
כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.
הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.
התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.
את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.
השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.
"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.
תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.
כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.
אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.
מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.
אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.
דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".
השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הביצוע של בוב דילן:
https://youtu.be/r099LB3mQXM
והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:
https://youtu.be/yyhL0ioST_U
אוטיס רדינג
מוסיקת הסול האמריקאית, או מוסיקת הנשמה (Soul music) של אמריקה, היא מוסיקה שחורה, שצמחה מהמצוקה הכלכלית והחברתית של הקהילה האפרו-אמריקנית והפכה לאחד הז'אנרים הפופולאריים בארצות הברית ובמידה רבה גם בעולם.
לא כולם יודעים שמוסיקת הסול "תפסה" כמעט במקרה. זה קרה כשמספר סגנונות התחברו להם לאחד חדש. אחד היה סגנון הרית'ם אנד בלוז, באנגלית: בלוז וקצב, השני מוסיקת ה-"Doo Wop", המצליחה באמריקה של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלו התמזגו עם סגנון ה"גוֹסְפֶּל", שצבר תאוצה גם הוא באותו זמן. המיזוג בין הז'אנרים הללו יצר את סגנון הסול מיוזיק, או "מוסיקת הנשמה".
בהמשך המוסיקה הזו זכתה בשנות ה-60 לעידוד מכיוון בלתי צפוי. זה היה מכיוון "הפלישה הבריטית", של להקות רוק אנגליות, שהגיעו לאמריקה והופיעו בהצלחה רבה. דווקא הלהקות הלבנות הללו, מהאיים הבריטיים, במיוחד הרולינג סטונז, החזירו לתרבות הפופ האמריקנית סגנונות שנולדו באמריקה, כמו הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוסיקת הנשמה השחורה.
מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד למאה ה-21, היו כוכבים רבים בסגנון הסול מיוזיק. היו את זמרי הנשמה המלטפים, כמו סם קוק ושלישיית הסופרימס, היו המחוספסים, כולל ג'יימס בראון או וילסון פיקט ועוד.
מענקי סול כמו בּוֹ דִידְלִי, ארתה פרנקלין, מרווין גיי וסם קוק, דרך סגנון מוטאון שעליו נמנו אמנים כמו אוטיס רדינג וסמוקי רובינסון, ועד אַל גרין, אדֶל, ביונסה ואלישיה קיז - הרשימה מכובדת ומרכיבה אחדים מהמרגשים שבקולות של המאה האחרונה.
אין נציג טוב למוסיקת הנשמה מסם קוק ששר "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הכישרון הגדול של מוטאון שנדם, מרווין גיי:
https://youtu.be/9vAiESu5wrA
שלישיית הסופרימס:
https://youtu.be/lxny2KMd0TI?t=9s
"הפיתויים":
https://youtu.be/nXiQtD5gcHU
בארי ווייט, אגדת הסול עם קול הבאס של שנות ה-70:
https://youtu.be/V6NVnKFyY24
ואייזק הייז עם מוסיקת הפסקול שיצר עבור הסרט "שאפט":
https://youtu.be/rYriOuyJU5I
ג'וס סטון הבריטית היא אחת מהמפתיעות שבזמרות הנשמה העכשוויות, כאן עם ענק הגיטרה ג'ף בק:
https://youtu.be/bunNRu4mBbY
סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.
קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.
כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.
הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.
התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.
את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.
השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.
"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.
תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.
כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.
אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.
מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.
אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.
דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".
השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":
https://youtu.be/wEBlaMOmKV4
הביצוע של בוב דילן:
https://youtu.be/r099LB3mQXM
והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:
https://youtu.be/yyhL0ioST_U
