אוונגארד או "אוונט גארד" (Avant-garde) הוא משהו חדשני, בעל תעוזה אמנותית, פעמים רבות שנוי במחלוקת.

יצירות אוונגארדיות הן יצירות שיש בהן חדשנות רבה ואמיצה, לעיתים מהפכנות אמנותית, דברים שפעמים רבות אינם מובנים לאחרים מעבר ליוצר היצירה.

פירוש המילה בצרפתית היא "לפני המחנה", שכן היוצר מקדים את המחנה ויוצר דבר חדשני ופורץ קדימה. המושג בא מהעולם הצבאי של חיילים הנשלחים לפרוץ לפני הכוח הצבאי העיקרי.


הנה הסבר מושג האוונגרד:

https://youtu.be/u0hQydmGdYA


וכך נולד האוונגרד ממושג צבאי:

http://youtu.be/D_D4pwe7NSI

ארנולד שנברג (Arnold Schoenberg) היה המלחין ששבר את המסורת המוסיקלית הקלאסית כמעט לבדו. בשנת 1920 המציא שנברג את השיטה הדודקפונית או "שיטת 12 הטונים".

שיטת 12 הטונים היא שיטה ליצירת מוסיקה לא-טונלית (בלי צלילים חשובים), שבה כל הצלילים זהים בחשיבותם ואין בה סולם מוסיקלי. אותה סריה - סדרת הצלילים בת 12 הצלילים, היא מעין נושא בסיסי ליצירה, תחליף לסולם המוסיקלי המוכר (דוגמת מינור, מז'ור ושאר המודוסים) שנזנח אצל שנברג.

כל היצירה במוסיקה הדודקפונית מבוססת על חזרות של השורה הזו כולה. אין לחזור על צליל מחוץ להופעתו בשורה, אין צליל שמובלט על ידי חזרות מרובות ואין מהלכים מוסיקליים שמובילים לצלילים כאלה. שנברג גם קבע שאין להשתמש בחלקים מהשורה לבדם או לפרק אותה.

כמו שאתם כבר מבינים השורה, הסריה, היא החשובה ביותר בשיטת הדודקפוניה.


הנה מעט על תולדות חייו של שנברג:

https://youtu.be/8agu-501670


מדוע נשמעת המוסיקה שלו כך?

https://youtu.be/9jqyU5oCZuQ


מהיצירות הראשונות של שנברג שלא היו טונליות - 6 קטעים זעירים לפסנתר אופוס 19:

http://youtu.be/YWQAw7XSkDY


המחזת "פיירו הסהרורי" האקספרסיוניסטי שכתב בשנת 1912:

http://youtu.be/u6LyYdSQQAQ


מוסיקה לפסנתר של שנברג, שנכתבה בשיטת 12 הטונים - מוסיקה דודקפונית בביצוע גלן גולד:

http://youtu.be/AGLTeRQ-Nf0


ומוסיקה שלו לעוגב:

https://youtu.be/Ql6hVL0nmyU

מוסיקה קונספטואלית היא, אם תרצו, מוסיקה עם רעיון.. זהו סגנון מוסיקלי שהמסר שלו בא מחוץ למוסיקה עצמה. בניגוד למוסיקה המופשטת (מוסיקה שהיא רק מוסיקה וללא סיפור או אפילו שם שמרמז על מה היא "מדברת"), למוסיקה הקונספטואלית יש רעיון, מסר, דימוי או סיפור,

כמו בסגנונות אוונגארד אחרים, גם המוסיקה הקונספטואלית הונהגה על ידי המלחין היצירתי והחקרני ג'ון קייג'. מלחין זה הושפעה מפילוסופיות של הודו והמזרח הרחוק והירבה לבחון את גבולות המוסיקה ולהרחיבם. הוא ראה במוסיקה "דבר נפלא שקורה כשלא נותנים למחשבות או לרגשות להפריע". הרבה יותר מהיצירה הסופית, הוא ראה בזרימה ובתהליך ההתהוות של המוסיקה את החלק המעניין ביצירה. יצירתו המפורסמת ''33'4", שאין בה כלל צלילים, מדגימה את רעיונותיו המרתקים (ראו בתגית "4:33").

המוסיקה הקונספטואלית השפיעה בדיעבד גם על רבים מהיוצרים שלא כתבו יצירות קונספטואליות דווקא. יותר ויותר יצירות מלוות כיום בהסברים שמלווים אותן. אם פעם אמר המלחין מנדלסון "מה שהיה לי לומר, נאמר כבר בצלילים", כיום מלוות במלל מסביר או מרחיב, גם יצירות שהמסר בהן הוא מוסיקלי בלבד.


הנה ביצוע של "הליכת מים" בידי ג'ון קייג' בטלוויזיה האמריקאית - יצירה קונספטואלית שהמגיש מתאר כ"הוא חושב שזה רציני ואני חושב שזה מעניין, אם אתם מופתעים מותר לכם לצחוק..":

http://youtu.be/aLZ7yVszwgk


תיאור של הקלטות לאלבום של מוסיקה קונספטואלית:

http://youtu.be/I23lr_oDeYY


וביצוע של 4:33 של ג'ון קייג' - היצירה ב-3 פרקים שאין בה כלל צלילים. מה ששומעים ברקע בזמן שהמבצעים שותקים - הוא המוסיקה:

http://youtu.be/fPZYyq8LoxA

הורסט פ' הורסט (Horst P. Horst) היה צלם אופנה מפורסם שהחל לפעול במיוחד בשנות ה-40 של המאה הקודמת. הוא נחשב לצלם האופנה הנודע ביותר במאה ה-20. הורסט היה אמן יליד גרמניה שהתעניין בצעירותו באוונגארד. אחר כך עבר לפאריס, כדי לעבוד אצל האדריכל הנודע לה קורבוזיה. הוא התפרסם בפאריס שבין שתי מלחמות העולם.

בעשורים שלאחר מכן הוא יצר את השפה הצילומית שלו ועשה ניסויים מרתקים וחדשניים בצילום בחשיפה כפולה, בעירום, בקומפוזיציה רדיקלית ועוד. בטכניקות הללו הוא יצר כמה מהצילומים האייקוניים של צילום האופנה. בעבודתו הבוגרת בשביל המגזין "ווג", הוא זכה לכינוי "האלכימאי של הצילום".


הנה שלושה צילומים יפים של הורסט ועליו:

https://youtu.be/f2TLiV9_B4s


מצילומיו היפים של הורסט:

https://youtu.be/u5TP86gQBS4


וראיון ארוך באנגלית עם הורסט פ' הורסט האגדי:

http://youtu.be/Xfz5m6Oj2z8

אחת הטרגדיות האמנותיות בתולדות האמנות היא זו של קזימר מלביץ' הרוסי. מלביץ' הוא הממציא את האמנות המופשטת וחשיבותו באמנות המודרנית לא קטנה משל פיקאסו, אך הוא מת בעוני וללא הערכה, לאחר שלא עמד בדרישות המשטר הקומוניסטי ולצייר אמנות מגוייסת, ריאליסטית, מגוחכת בעיניו וההיפך מאמנות מופשטת, בה הוא כה האמין.

למעשה, סיפורו הטרגי של מלביץ' הוא טרגדיה של רדיפה ורמיסה של אמן דגול ופורץ דרך, בידי השלטון הקומוניסטי הרודני של ברית המועצות, עד לחיסולו הפיזי והאמנותי.

מלביץ' היה צייר מודרניסטי "רגיל" שצייר בסגנון קוביסטי ובהמשך "מופשט גאומטרי", סגנון בו הצורות הגאומטריות עומדות במרכז. המהפך בחייו של מי שיהיה גאון ההפשטה התחיל בשנת 1915. בתערוכה בעיר פטרוגרד (סנט פטרסבורג של ימינו) בשם "0.10" הציג מלביץ' את הציור המהפכני "ריבוע שחור על רקע לבן".

בציור, שמלביץ' קרא לו "האפס של הצורה", הופיע רק ריבוע שחור על רקע לבן. לאחר שניטרלו את ההערות הציניות, הגיעו המבקרים למסקנה שמלביץ' הצליח להגיע בו להפשטה מוחלטת שמעולם לא נראתה באמנות עד אז.

הציור הזה היה רעידת אדמה. כמו האסלה של מרסל דושאן או המוסיקה הדודקפונית של שנברג, גם הוא שבר מסורות אמנותיות בנות אלפי שנים. מלביץ' הפך לרגע לכוכב עולמי בשמי האמנות ויצא לעבוד בחו"ל. שלוש שנים אחר כך, הוא הרחיק עוד יותר, בסדרת עבודות שנקראה "לבן על לבן", שבה הוא טען שהגיע לקצה יכולת הצבע. הוא ויתר לחלוטין על התיאור של האובייקט המצויר, כדי להשיג את התמצית שלו.

לסגנונו החדש קרא "סופרמטיזם", או "אמנות המבוססת על רגש אמנותי טהור". הוא הבהיר שמטרתו לבחון את החיים על ידי העברת התחושה האמנותית הטהורה. הוא יצר את מה שכינה במילותיו "צורות שנבנות משום דבר"...

העתיד היה שלו. בשלב הזה בקריירה שלו נראה היה שמלביץ' יזכה בחייו לחשיבות עצומה באמנות של המאה ה-20. אך מזלו עתיד היה להתהפך. בשנת 1927, לאחר הישגים ניכרים בעולם, נקרא מלביץ לחזור לברית המועצות. זה היה עידן שבו פוליטיקאים סובייטים התנגדו לאמנות מודרנית. הם קראו לו לסדר ולשוב הביתה. תרתי משמע.

משחזר מלביץ' למולדתו, הוא נדרש לשנות את סגנונו. במקום לפתח את האמנות המופשטת ולהוביל בגאוניותו את הזרם המהפכני שלו, נאלץ מלביץ' לציית לדרישות השלטון ולצייר איכרים ועובדי משק בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי.

כמה נורא.

כי לטווח ארוך לא הצליח מלביץ' הגאה להתאים את עצמו לרוח הזו. הוא הלך ונדחק לעוני ובדידות קשים. בשנת 1935 הוא מת חסר-כל וללא שמץ מהכבוד המגיע לו כאחד האמנים הדגולים של העידן המודרני.

הריבוע השחור שלו שינה את מהלך האמנות והשפיע על זרמים כמו הדאדא, הסוריאליזם והמינימליזם, אבל הוא, הגאון שהקדים את כולם, לא זכה לראות את שמו מתנוסס בגאון כאחד מגדולי המודרניזם בציור ואמנות המאה ה-20 בכלל.


הנה היצירה המהפכנית של קזימיר מלביץ' - "ריבוע שחור על רקע לבן":

http://youtu.be/cBBJYKhZvw0


סיפורו של הריבוע השחור על רקע לבן:

https://youtu.be/ZY5PtopO-LI


דיון על הציור המפורסם:

http://youtu.be/lYy1z0DFxeU


ממשיכי דרכו באמנות עושים גם היום חיל:

https://youtu.be/9aGRHOpMRUg


ופרויקט של עירית פתח תקווה שמפרגן למורשת מלביץ' ובמיוחד למשולש, הריבוע והעיגול שבהם ראה את המרכיבים החשובים ביצירה:

http://youtu.be/qQEoXMJuBhA

האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן מתנועת הסוריאליזם והדאדא הפך לאחד מחשובי האמנים במאה ה-20 והמורד באמנות, אולי הכי מורד מבין אמני המאה המרדנית ביותר.

בין השאר הוא פיתח את מושג ה"רדי מייד", המתאר אמנות שנוצרת משימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים.

יצירת ה'רדי מייד' הידועה במיוחד של דושאן היא "מזרקה" (Fountain), שיצר ב-1917. היצירה היא בעצם אסלה משומשת ממשתנה ציבורית שקנה האמן והחליט להציג אותה במוזיאון כיצירת אמנות. הוא טען שההחלטה להפוך את המשתנה ליצירה עם שם משלה, היא החלטה אמנותית ולכן זו יצירת אמנות. אגב, הוא חתם על היצירה בכינוי R.Mutt.

כמה שזה נשמע מופרך לאמנים וחובבי האמנות של התקופה, ה"מזרקה" הייתה ליצירה מהפכנית, שבעקבותיה יצרו דושאן ואמנים רבים אחרים עבודות רבות בסגנון ה"רדי מייד". היא נבחרה בשנים האחרונות על ידי היסטוריונים של האמנות, כיצירה המשפיעה ביותר על האמנות המודרנית.

בהמשך השפיע מושג ה"רדי מייד" על התפתחות אמנות הפופ-ארט (אנדי וורהול הוא נציגה המובהק) ושל האמנות המושגית (קונספטואלית).

אבל דושאן יצר יצירות מעניינות רבות, ביניהן מונה ליזה עם שפם, שבה הוסיף שפם ליצירה המפורסמת בעולם, או "גלגל של אופניים", שבה הרכיב גלגל על שרפרף עץ פשוט.


הנה סרטון קצר על מרסל דושאן ו"המזרקה" שלו:

https://youtu.be/Fm4w52E9P-E


הסיפור מאחרי היצירה מעוררת המחלוקת וכיצד היא התקבלה:

https://youtu.be/NSKxJc_J0No


מבקרים מדברים על "מזרקה" ומתייחסים אליה כיצירת אמנות:

http://youtu.be/SIApXD-TdDs


והמומחים מנתחים את ה"מזרקה" של דושאן:

http://youtu.be/ieVw3Mey5GQ

מוסיקה אלאטורית, מוסיקת המקרה, היא אכן מוסיקה שמבוססת על אקראיות, או מקריות. מלחיני סגנון מוסיקלי מודרני ואוונגארדי זה גרמו ליצירותיהם להיות אחרת בכל פעם.

האופן הפשוט ביותר של מקריות הוא אולי האלתור, צורת נגינה שבה כל נגן ממציא מראשו קטע נגינה או סולו ובכך מוסיף ליצירה מוסיקה כרצונו. צורות חדשניות שפיתחו מלחיני מוסיקה אקראית היו של בחירה בין אפשרויות נגינה על ידי הטלת קוביה, כמו שעשה המלחין ג'ון קייג' למשל או בהחלפה של התווים המדוייקים בהנחיות כלליות לנגנים, כמו: "כאן יש לנגן הרבה צלילים באוקטבה הרביעית ובעוצמה מתגברת". מכאן אגב מובן שבסגנון זה, כמו בסגנונות מודרניים אחרים במאה ה-20, השתמשו בצורת תיווי חדשה, במקום התווים המסורתיים.

ג'ון קייג', מי שהיה ראשון המלחינים האלאטוריים, טען שהמלחין אינו צריך לשלוט ביצירה אלא לתת לה "לקרות". למעשה, זו הייתה תנועת נגד או תגובה לסגנון הסריאליזם הטוטאלי, שפגע בזרימה ובפשטות הטבעית של המוסיקה, בגלל השליטה הקיצונית והתחכום הרב שבו.


הנה סונטה אחת מני רבות שכתב ג'ון קייג' בשנות ה-40 לפסנתר ממותקן - פסנתר שלמיתריו הידק המלחין היצירתי הזה כל מיני חפצים, שהקנו לו צלילי הקשה ביחד עם צלילי הפסנתר:

http://youtu.be/VYsx5Di3bso


היצירה "נוף דמיוני מס' 4" מתוך סדרת יצירות שבהן השמיע ג'ון קייג' 12 מכשירי רדיו עם תחנות אקראיות והגביר והחליש את התחנות הללו בהחלטות לא צפויות ורגעיות:

https://youtu.be/NXIrCuQbe8k


וביצוע עכשווי של אותה היצירה:

http://youtu.be/tBPOgydgI1o

הכוריאוגרפית יסמין גודר היא מהחשובים והבולטים שבכוריאוגרפים בישראל. היא מצליחה שוב ושוב לייצר יצירות מחול מעניינות ומפתיעות וזכתה לפרסים רבים ומוצדקים בכל רחבי העולם. רבים רואים בה את היורשת העתידית של אוהד נהרין במחול הישראלי והיא גם מהכוריאוגרפים היחידים שפיתחו שפה עצמאית, שאינה מושפעת מסגנונו של נהרין. היא פיתחה שפה פוסט-מודרנית מעניינת שמדלגת בין גבוה לעממי ואפילו אוונגרד ועבודותיה נחשבות לעבודות מרתקות וחדשניות.

עבודותיה של גודר הוצגו במסגרות חשובות מאד בעולם כולו, כולל בפסטיבל לינקולן-סנטר בניו-יורק, הפסטיבל הבינלאומי של טוקיו, פסטיבל אנזימי ברומא ועוד רבים אחרים. כיום גודר פועלת בסטודיו שלה ביפו. בין עבודותיה המעניינות בעבר היא עשתה את "הקיר של אלינה", "אני רעה אני", "פתאום ציפורים", העבודה "i feel funny today", "שתייים שעשוע ורוד" המצליחה ו"ראה אותה משתנה".


הנה יצירת המחול של גודר "ראה אותה משתנה":

http://youtu.be/Qb7bnUlhUiQ


והמחול "שתייים שעשוע ורוד" של יסמין גודר מ-2003:

http://youtu.be/9R1YGdghUi4

מוסיקה קונקרטית, או בצרפתית "מוזיק קונקרט", היא מוסיקה שמופקת מרעשים וקולות שהוקלטו ועובדו באולפן ההקלטות. חומר הגלם של סגנון מוסיקלי זה הם צלילים ורעשים יומיומיים שהמלחין מצרף ומעבד באופן מוסיקלי ועל פי צורה שקבע.

המוסיקה הקונקרטית היא מצורות ההלחנה המודרניות והקשות ביותר להאזנה. היא ביטוי נוסף לאוונגרד - סגנון אמנותי פורץ דרך ושובר מוסכמות. מרבית המאזינים התקשו להאזין לצירופי הרעשים והחריקות, הצלילים והאפקטים שכללו יצירות קונקרטיות.

המלחינים המוכרים ביותר בסגנון זה היו המלחין הצרפתי פְּיֵיר בּוּלֶז והמלחין שמזוהה גם עם מוסיקה אלקטרונית, קַרְלְהַיִנְץ שטוֹקְהַאוּזֶן.


מטלה יצירתית
==========
נסו לייצר עם מכונת הרעשים שלמטה מוסיקה מעניינת שמבוססת על קולות רעש. תוכלו להעביר את מרכזי הרעש העגולים לפינות שונות והרעשים ישתנו בקומפוזיציה שלהם.
משסיימתם, השוו את שלכם לזו של החברים והצביעו של מי הכי מעניינת. בהצלחה!


הנה סרטון על המוסיקה הקונקרטית וכיצד פרצה למוסיקה המודרנית:

http://youtu.be/c4ea0sBrw6M


והיצירה "אפוסטרוף" של המלחין פייר שייפר:

http://youtu.be/q2o9VyuJSD4

כמי ששמו המלא היה "פבלו דיאגו ג'וזה פרנסיסקו דה פאולה חואן נפומוסנו מריה דל לוס רמדיוס סיפריאנו דה לה סנטיסימה טרינידד רואיס יא פיקאסו", היה הצייר והפסל הספרדי פבלו פיקאסו, אחד מהאמנים המהפכניים בתולדות האמנות וללא ספק אחד מנותני הטון המרכזיים של האמנית במאה ה-20.

פיקאסו היה ילד פלא שהפך לאמן מרתק ונערץ. הוא לא הפסיק לחקור את האפשרויות האמנותיות שלו, ניסה וניסח חוקים חדשים ובעיקר עשה מהפכות באופן יצירתו.

היו לו תקופות שונות ביצירתו ובכל תקופה הוא צייר בסגנון שונה מהאחרות. בין התקופות ביצירתו: התקופה הכחולה, הוורודה, הקוביזם הפיסולי, הקוביזם האנליטי ועוד.

בין לבין הוא כנראה האמן הפורה בהיסטוריה, עם הערכות של מומחים שבחייו הוא יצר כ-50 אלף עבודות אמנות. חלק מהעבודות הללו, אגב, נוצרו ושורבטו על מפיות בבתי קפה, שכיום שוות הון.

פבלו פיקאסו היה אמן מהפכן, פורץ דרך ומייסד זרם הקוביזם באמנות המודרנית ומי שרבים מחשיבים כאמן החשוב ביותר באמנות המודרנית של המאה ה-20. המדהים הוא שבניגוד לאמנים שעשו מהפכות, איכויותיו והמהפכנות של פיקאסו לא פגעו בו אלא הפכו אותו לאהוב ההמונים.

כמו מידאס האגדי, שכל מה שנגע בו הפך לזהב, כך פיקאסו. ציוריו ופסליו נחשבים כיום מהיקרים ביותר בעולם. עובדה מעניינת היא שהאיש שכל עבודה שלו יכולה לפרנס בעושר משפחה לכל חייה, היה קומוניסט פעיל ומעורב פוליטית, שבחייו נאסרה בשל כך כניסתו לארצות הברית.


כך ניתן להבין את הציורים של פיקאסו:

https://youtu.be/_HGW1DQO1xQ


פיקאסו מצייר:

http://youtu.be/ExCQZ940Rbw


כמה מיצירותיו הגדולות של פיקאסו:

https://youtu.be/ziJOYOeG1yc


פיקאסו בעבודה:

http://youtu.be/CkRS3wDg1xU


רגע, יצירה! - כך תציירו כמו פיקסו:

https://youtu.be/9Jcs0VB5ZUk


סרט תיעודי על פיקאסו - המהפכן של האמנות המודרנית:

https://youtu.be/ANqi-LuH5j8?long=yes


ותכנית טלוויזיה חינוכית על פיקאסו (עברית):

https://youtu.be/Nwq8iDTAZVo?long=yes

מרסל דושאן (Marcel Duchamp) היה אולי גדול המהפכנים של האמנות המודרנית. גם במאה ה-20 על שלל המהפכות ושבירות המסגרת שלה, הוא מתנשא מעל כולם בחדשנות ובמקוריות המחשבה והאמנות שלו. לא פעם נדמה שאפילו לעצמו הוא לא הירשה להתרגל לקו מחשבה "רגיל". הוא אמר פעם ש"אני סותר את עצמי בכוונה, כדי לא להיגרר אחרי טעמי שלי". ואכן, רבים רואים בו את הממציא המתמיד של עולם האמנות המודרנית.

האמן הצרפתי-אמריקני מרסל דושאן מתנועת הסוריאליזם והדאדא הפך לאחד מחשובי האמנים במאה ה-20 והמורד באמנות, אולי הכי מורד מבין אמני המאה המרדנית ביותר... בין השאר הוא פיתח את מושג ה"רדי מייד", שמתאר אמנות שנוצרת משימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים.

יצירת ה'רדי מייד' הידועה במיוחד של דושאן היא "מזרקה" (Fountain), שיצר ב-1917. היצירה היא בעצם משתנה ציבורית שקנה האמן והחליט להציג אותה במוזיאון כיצירת אמנות. הוא טען שההחלטה להפוך את המשתנה ליצירה עם שם משלה, היא ההחלטה האמנותית ולכן זו יצירת אמנות. אגב, הוא חתם על היצירה בכינוי R.Mutt.

ככל שהדבר נראה מופרך לאמנים ולחובבי האמנות של התקופה, ה"מזרקה" הייתה ליצירה מהפכנית ופורצת דרך, שבעקבותיה יצרו דושאן ואמנים רבים אחרים עבודות רבות בסגנון ה"רדי מייד". היא נבחרה בשנים האחרונות על ידי היסטוריונים של האמנות, כיצירה המשפיעה ביותר על האמנות המודרנית.

בהמשך השפיע מושג ה"רדי מייד" על התפתחות אמנות הפופ-ארט (אנדי וורהול הוא נציגה המובהק) ושל האמנות המושגית (קונספטואלית).

אבל דושאן יצר יצירות מעניינות נוספות, ביניהן מונה ליזה עם שפם, שבה הוסיף שפם ליצירה המפורסמת בעולם, או "גלגל של אופניים", שבה הרכיב גלגל על שרפרף עץ פשוט.


60 שניות על מרסל דושן ו"המזרקה" שלו:

https://youtu.be/zDPn6PwUANk


עבודותיו המפורסמות של דושאן בתערוכה מרוכזת:

https://youtu.be/7O9c-wjNW8E


"גלגל האופניים" המפורסם שלו:

https://youtu.be/63yYbOnJt-o


עוד הסבר על ה"מזרקה":

https://youtu.be/ieVw3Mey5GQ


ותכנית חינוכית לילדים על מרסל דושאן (עברית):

https://youtu.be/dPtLneASUwk?long=yes

לאורך תולדות המוסיקה הייתה המנגינה הדבר החשוב ביותר במוסיקה המערבית. במאה ה-16 הפכה גם ההרמוניה הטונלית למרכיב חשוב ביותר במוסיקה של אירופה. מופע הבכורה של "פולחן האביב" היה אולי האסון האמנותי המפורסם ביותר בהיסטוריה של המוסיקה. הקהל ששמע מוסיקה מוזרה במקום מה שציפה והיה רגיל לקבל ממלחינים קלאסיים, קרא בוז והשתולל מזעם. במקום תרבות, עידון ואלגנטיות הוא הציגה היצירה מחול ומוסיקה פולחניים, עם סממנים של עבודת אלילים, הקרבת קורבנות אדם, יצרים חייתיים ומוסיקה שנשמעה יותר כרעש משונה ולעגני מאשר יצירה קלאסית. המהומה שפרצה באותו ערב היוותה תפנית בעולם המוסיקה. במקום שתקבור את היצירה ותחביא אותה במגירות העמוסות יצירות שכשלו, שינתה היצירה הזו את עולם המוסיקה והוכרה כחלוצת המוסיקה המודרנית. זו היתה הפעם הראשונה שמוסיקה לא נעמה לאוזן בכוונה, הכילה מקצבים הפוכים, חזרות שוב ושוב על הפעמה, שינויי משקל מטורפים, לא מנגינה וללא מהלך הרמוני, הדגשות לא צפויות וצליל פרימיטיבי ולא נעים לאוזן.

זו הייתה בדיוק מטרתו של סטרוינסקי ובכך הוא גם שרת את יצירת המחול שלה כתב את המוסיקה - יצירה שכללה תנועות פרימיטיביות וגסות במכוון, בלי העידון של הבאלט הקלאסי, בלי התפקידים של גברים ונשים, בלי זוגות וסולואים ועם כפות רגלי הרקדנים על הבמה ולא בפוזיציות מחול.

משום שהמלחין הנועז הזה עמד בהתקפות הארסיות של מבקריו ולבסוף משך עמו את כל עולם המוסיקה, הוא נחשב אחד מגדולי המוסיקה ואחריו כבר לא נשמעה המוסיקה כמו קודם.


הנה "הערצה האדמה" - החלק הראשון מהיצירה של סטרוינסקי "פולחן האביב":

http://youtu.be/phIRRINOF-M


אותו הקטע עם רקדנים במחול המקורי של הכוראוגרף ניז'ינסקי, מלהקת המחול של דיאגילב:

http://youtu.be/jF1OQkHybEQ


והדגמה לתיאורים הנפלאים מפטרושקה של סטרווינסקי:

https://youtu.be/DYsWMk8ymWA

האמן האמריקני ממוצא יהודי, מאן ריי, היה אמן ענק שאין דומה לו. שמו המקורי היה עמנואל רודניצקי. הוא היה בן לחייט ותופרת ממשפחת מהגרים יהודים מרוסיה, שהגיעו לארצות-הברית בתחילת המאה ה-20.

כשהגיע מאן ריי לפאריס בגיל 31, הוא הפך לדמות מרכזית באוונגרד של אותה תקופה. הוא נמנה על זרם הדאדא, אבל נטה גם לסוריאליזם. הוא החל כצייר, אך כשרצה לתעד את ציוריו הוא גילה שהוא עושה זאת טוב מאחרים ולימד את עצמו צילום. ריי התאהב במדיום הצילום והיה לצלם ניסיוני, צלם אופנה וצלם דיוקנאות נודע. בנוסף לצילום וציור הוא גם עסק בפיסול, כתיבה וקולנוע.

טכניקה שבה הרבה להשתמש היא הפוטוגרמה, שבה חיבר ריי דימויים ועצמים שונים על נייר הצילום ומהכל הוא יצר בפיתוח דימוי אחד שלם. הוא קרא לעבודותיו בתחום "ריוגרפיות". הוא השתמש גם בשיטה שקרא לה "סולריזציה" כדי להרחיק את יצירתו מהמציאות.

עבודות מפורסמות כמו "הכינור של אינגרס" ו"דמעות זכוכית" הפכו אותו לאחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים.

ידועות גם עבודות ה"רדי מייד" המפורסמות שלו, ביניהן "חפץ המיועד להריסה", שנעשתה בהשראת חברו מרסל דושאן ו"מתנה", שהציגה מגהץ ביתי צבוע ועליו מסמרים.

אך מאן ריי זכור במיוחד בזכות הדיוקנאות שצילם, של אייקוני התרבות של המאה ה-20. הוא העביר בדיוקנאות אלה רעיונות שונים ותובנות לגבי המצולמים והאישיות המיוחדת של כל אחד מהם.


הנה סרטון על מאן ריי:

http://youtu.be/AeSq3mlYytE


סרט אנימציה קצר שמבוסס על הצילום "הכינור של אנגר" של מאן ריי:

http://youtu.be/mmg6oFat0XU


וסרט תיעודי על עבודתו של מאן ריי:

https://youtu.be/HjmdXK5zbak?long=yes